הנחת עשרה פתיתי חמץ בבדיקת חמץ- נקודות לשיעור

הנחת עשרה פתיתי חמץ בבדיקת חמץ- נקודות לשיעור

א' ניסן תשס"ט, 26.3.09

1. מבוא

Ÿ בדיקת חמץ יסודה מדרבנן, כיוון שמדאורייתא מספיק ביטול. (גמ' פסחים, מקור 1)

Ÿ על הבדיקה נקבעה ברכת "על ביעור חמץ" (שו"ע, מקור 2). למה?

Ÿ ב"י (מקור 3) בשם הרא"ש- הבדיקה היא תחילת הביעור ואינה תכלית המצווה, ולכן יש לברך בנוסח זה דווקא. גמר המצווה- ביעור חמץ.

2. המנהג

Ÿ הרמ"א (מקור 4) מביא מנהג אשכנזי להניח פתיתי חמץ.

הנימוק- כדי שלא תהיה ברכה לבטלה אם לא ימצא חמץ בבדיקה.

אעפ"כ, גם אם לא נמצא חמץ, הברכה אינה לבטלה כי דעתו של המברך היא לבער חמץ, אם יימצא כזה.

3. המתנגדים למנהג

מנהג נשים- הראב"ד בשו"ת תמים דעים (מקור 5) (ועוד פוסקים המובאים אצל הציץ אליעזר)

שיטת הט"ז (מקור 6)- אפילו עדיף שלא לפזר חמץ, שמא ישכח היכן הניח.

ברכה לבטלה אין כאן, כיוון שודאי יבער מחר חמץ?

ומי אמר שיהיה לו מחר חמץ בוודאות? החמץ שנשאר לאכילה בבוקר י"ד ניסן (משבצות זהב)

ארחות חיים(מקור 7)- המצווה היא לבער חמץ אם נמצא.

שו"ע הרב (מקור 8)- המצוה היא לבדוק חמץ ולחפש אחריו, ואם לא מצא- אין בכך כלום (הציץ אליעזר מביא סברה זו בשם המהר"ם חלוואה- המצווה היא לחפש אחר החמץ)

התנגדות פרקטית:

ברית כהונה (מקור 9)- בדיקת חמץ הופכת למרדף אחר הפתיתים והתעלמות מחיפוש משמעותי אחר חמץ.

קצש"ע- בדיקת חמץ הופכת לקיבוץ וליקוט הפתיתים.

4. מקורות המנהג

קבלה- בשם האר"י (מקור 10)

ישנה מח' האם באמת האר"י הורה על מנהג זה: היעב"ץ טוען שלא. מאידך, הדברים מובאים אצל ר' חיים ויטאל.

עשרה פתיתי החמץ הם כנגד עשרה כתרים של סיאוב (מאסבותא) המקבילה ההופכית לעשר הספירות, וביעור פתיתי החמץ הוא סוג של סמל של ביעור הטומאה והסיאוב.

יסוד למדני למנהג, הקשור לשאלת הברכה לבטלה:

האם בהעדר חמץ נמצא תחשב הברכה על בדיקת חמץ כברכה לבטלה? (הגר"א, מקור 11)

מח' ר"י-ר"ת ביחס לברכה על שינה בסוכה. ר"י סובר שאין לברך מחשש שמא לא יירדם והברכה תהיה לבטלה. ר"ת חולק וסבור שברכת "לישב בסוכה" בסעודה פוטרת את כל פעולות האדם שנערכות בסוכה. (הרא"ש, מקור 11.ב.)

יסוד המח': האם ברכה על פעולה שאינה ודאית תחשב ברכה לבטלה במצב של אי-קיום הפעולה?

לדעת הגר"א, גם אם לא נמצא חמץ הברכה לא תחשב כברכה לבטלה ולכן אין צורך להקפיד על הנחת פתיתים. ראיות נוספות הן מבדיקת חמץ בעיצומו של החג, שברור שלא נניח חמץ לשם מציאתו ואעפ"כ מברכים (מקור 11.ג.) וכן ראיה מברכת 'המפיל' הנאמרת קודם השינה, אע"פ שייתכן ולא יירדם.

5. טעמי המנהג

טעם מחשבתי- רוחני (עבודת ישראל, מקור 12): רמז ליצה"ר הקיים אצל כל אדם, ואין תיקון וניקיון מוחלט. תמיד בדיקה וחיפוש יניבו תוצאות.

מהרי"ל (מקור 13): מציאה של חמץ גמור מסייעת לזכור לבער את החמץ למחרת היום.

ציץ אליעזר (מקור 14)- חידוש! חלק ממרכיבי המצווה הוא לא רק לחפש חמץ אלא למצוא חמץ! ולכן יש להניח פתיתים.

6. הלכות הנחת חמץ ושרפתו

1. הנחת חמץ נוקשה ע"מ שלא יתפזר- מהרי"ל (מקור 13)
2. חתיכות בגודל פחות מכזית, כדי שיוכל לבטלם אם תאבד חתיכה. (מקור 16)
3. שרפת הכלי ששימש לאיסוף החמץ (מהרי"ל ור' אייזיק טירנא - מסייע לזכור לבער את החמץ, גם בהיעדר חמץ שנמצא בבדיקה)
4. ראוי לשרוף את החמץ בשיירי מצווה אחרת: לולב של סוכות (יש מנהג להשתמש גם בפתילות ובשיירי השמן מחנוכה)

הנחת עשרה פתיתי חמץ בבדיקת חמץ

הנחת עשרה פתיתי חמץ בבדיקת חמץ

עש"ק 'ויקרא' תשס"ט

א. מבוא לבדיקת חמץ

1. בבלי פסחים ד:

כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה

2. שו"ע או"ח, תלב, א

קודם שיתחיל לבדוק יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ

3. בית יוסף או"ח סי' תלב

... ואפשר לומר שבא ליישב דלא תיקשי לן שלא היה לנו לברך אלא על בדיקת חמץ וכן כתב שם הרא"ש וזה לשונו ומן הראוי שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ותקנו לומר על ביעור לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית ועל עסק זה נגררה הברכה על בדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעה חמישית עכ"ל ואם תאמר יברך על ביטול חמץ ויש לומר משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב ועוד יש לומר דבכלל ביעור ישנו לשון ביטול ואין בכלל לשון ביטול ביעור ואם תאמר סוף סוף יותר היה ראוי לברך על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום:

4. הגהת רמ"א, שו"ע או"ח תלב, ב

הגה: ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, (מהר"י ברי"ן[1]). ומיהו אם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא. (כל בו).

4.ב. דרכי משה לרמ"א על הטור, או"ח תלב

ומהר"ר ישראל ברין כתב דצריך להניח פתיתין וכן נוהגין ומהרי"ל כתב דאם לא נמצא כלום שורפים הכלי שלקח לבער בו כדי שנזכור מצוות ביעור:

ב. המתנגדים למנהג הנחת הפתיתים

5. חק יעקב[2] על שו"ע, ס"ק יד

[י"ד] והראב"ד בתמים דעים סי' כ"ט כתב דמנהג זה מעשה נשים הוא. ... ולי נראה טעם המנהג שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב, לכך מניחין לו פתיתין, שעל ידי זה שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד וק"ל. ואין לבטל מנהג של ישראל.

6. ט"ז, ס"ק ד

(ד) ומיהו אם לא נתן כו'. - וכן ראוי לנהוג לכתחילה דחיישינן שמא יניחנו במקום שלא ימצאנו הבודק וברכה לבטלה אין כאן דהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי אלא שמהיום מתחיל ע"י הבדיקה:

6.ב. משבצות זהב על אתר

... והט"ז כתב שהחמץ שנשאר מאכילה וודאי יבער למחר...

7. ארחות חיים לר' אהרן מלוניל[3], הל' חמץ ומצה, סי' י"ד

ונהגו במקצת מקומות שמטמינין פתיתים של פת בחורי הבית כדי שימצאם הבודק ויבערם אם לא ימצא שום חמץ חששו לברכה לבטלה ואנו לא חוששנו בזה לפי שדעתנו כשמברכין על הביעור שנבער הכל אם נמצא. והר"ש ז"ל כתב שבכיכר ראשון שמוצא מברך על ביעור חמץ משמע מדבריו שאינו מברך אלא על מציאת חמץ ולשון הריא"ף ז"ל על זה מיבעי לי לאיניש לברוכי ברישא והדר בדיק...

8. שו"ע הרב לרש"ז מלאדי, או"ח תלב, יא

הנוהגים להניח פתיתי חמץ בבית בכמה מקומות קודם בדיקת הבודק יזהרו להניח חמץ קשה שאינו מתפרר שמא יתפרר ממנו מעט וישאר ממנו בבית בפסח וגם יזהרו לשמרו שלא יגררו ממנו עכברים או קטנים ועל דרך שיתבאר בסי' תל"ד ומעיקר הדין אין צריך כלל להניח פתיתים הללו קודם בדיקה שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו אף על פי כן לא בירך לבטלה שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהגן של ישראל תורה היא:

9. ר' משה כלפון הכהן[4], ברית כהונה, מע' ב', י"ז

... דאדרבא, על ידי הנחת הפתיתים כמעט בטלה עיקר התקנה, כי ההמון אינם מחפשים חמץ רק נוהגים כמצות אנשים מלומדה, ומביטים אנה ואנה כדי למצוא את הפתיתים בלבד ושב ואל תעשה עדיף

9.ב. קיצור שולחן ערוך לר' שלמה גנצפריד, סי' קיא

יש נוהגין שקודם הבדיקה מניחין פתותי לחם במקומות שימצאם הבודק, כי חוששין שמא לא ימצא כלום ותהא ברכה לבטלה, ופשיטא כי מי שאינו בודק כראוי, אלא שהוא מקבץ אלו הפתיתים, לא קיים מצות בדיקה ועשה ברכה לבטלה.

ג. מקור המנהג

10. באר היטב על שו"ע, ס"ק ח'

והאר"י ז"ל כתב מנהג זה, ויניח עשרה פתיתים והוא ע"פ סוד גדול

10.ב. פרי עץ חיים לר' חיים ויטאל, שער חג המצות, פרק ד'

צריך להניח קודם הביעור עשרה פתיתי חמץ לבערם, ולכן שורפים ומבטלין מן העולם, נגד י' כתרין דמסאבותא. וראיתי בספר זיו מנהגים שמביא בשם ס' בית אהרן, דהטעם לפי שהספרים של המן לאבד את היהודים נכתבו בי"ג ניסן, והסופרים היו עשרת בני המןף ע"כ מניחים עשרה פתיתי חמץ לבער כנגד עשרה כתרים דמאסבותא

10.ג. חכם יעב"ץ, מור וקציעה, סי' תלב סע' ב'

מה שכתב הבאר היטב להניח עשרה פתיתים בשם האריז"ל – מעידני שראיתי לאבא מארי הגאון החסיד ז"ל [החכם צבי – ק.מ.] שלעג על המניחים פתיתין כדי שימצאם הבודק. והוא ז"ל היה בקי בכל כתבי האריז"ל ורוב מנהגו ככולו היה ע"פ האריז"ל, ומדלא חש להא שמע מינה שלא שמע ליה. וסבירא ליה דלא אמר האריז"ל כן. ולא יצא הדבר מפיו.

10.ד. הרב סופר, מנחת שלום, חלק ו', עמ' ק"ד

היעב"ץ לא הכיר כתיבות רבינו האריז"ל אשר סידר מהר"ש ויטאל ז"ל סולת נקיה ונפת צוף. אלא באו לידו שאר כתיבות גורי האריז"ל...

11. ביאור הגר"א על שו"ע, סי' ט'

... ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכתב הרא"ש בפרק א' דברכות בברכת הסוכה על שינה... וראיה אין צריך, מדאמרינן בפרק קמא דפסחים יבדוק בתוך המועד ועיין לקמן סי' תל"ה דיבדוק בברכה... ועוד יש ראיה דאין צריך מברכת המפיל:

11.ב. רא"ש מסכת ברכות פרק א סימן יג

... מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך [ברכת התורה- ק.מ.] כיוצא בזה שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירה שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן כשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל רבינו תם השיב לו שכל מצות סוכה שחייב אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון, ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך אין צריך לברך. כל שכן מי שדעתו טרוד על לימודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק:

11.ג. משנה פסחים פרק א משנה ג

רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד

ד. טעם המנהג

12. ספר המנהגים וטעמי הדינים, ענייני פסח, סי' תפא

עוד טעם, מפני שעיקר הביעור הוא היצה"ר, ולזה הנהיגו להניח חמץ להראות שבודאי יש בו עדיין עוון וחמץ הוא יצה"ר, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כי האדם שמחזיק עצמו שתיקן הכל בודאי לא התחיל לעבוד את ה', ולזה נוהגים להניח פתיתי חמץ ולהראות כנ"ל כי בודאי לא תקן הכל (עבודת ישראל)

13. ספר מהרי"ל[5] (מנהגים) הלכות בדיקת חמץ

[ח] חמץ שמצא בבדיקה ישמור עד למחר לבערו ולא יבער בלילה כאחד מן הגאונים במרדכי, משום שצריך לבטלו שנית למחר בשעת הביעור. ומהאי טעמא אמר מהר"י סג"ל דנראה לו טעמא דמניחין פירורי חמץ לפני הבודק ביש ארצות. וראיה קצת מדפריך בגמרא בפשיטות לבטליה בשית דזמן ביעור הוא אלמא קים ליה דיש ודאי ביעור. ומהאי טעמא נראה לשרוף הכלי לכל הפחות כדי לזכר ביעור, אם לא מצא שום חמץ בבדיקה. ואמר מהר"י סג"ל המניחין חמץ לפני הבודק יניח דוקא נוקשה שלא יפרר. ובמקום משומר בפני תינוקות ועכברים. שוב דרש דאין צריכין להניח חמץ לפני הבודק, דגם אם לא מצא בבדיקה מאומה לא הוי ברכה לבטלה דהברכה קאי נמי על הביטול שמבטלין מיד בתר הבדיקה.

13.ב. שו"ת מהרי"ל החדשות סימן מח

... יש סמך מכאן להכי דמניחין חמץ כדי שימצאו ודאי. ושמא מטעם זה נוהגים במדינות הללו לשרוף הקערה אף כשאין מוצאים החמץ דלידכרו ביטול שני.

14. שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז פרק ט

בזה אבאר לפניו המילתא דחידושא מענינא דיומא, מה שאמרתי לו לפני כמה ימים בקצרה בשיחתנו בע"פ והוא זה.

הרמ"א בסי' תל"ב סעיף ב' פוסק בשם הר"י ברי"ן דנוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק וכו'. ורבות עמלו הבונים גדולי הפוסקים למצוא מקור בית אב למנהג זה, ולעומתם טענו הרבה שהוא מנהג נשים... ויעוין גם במהר"ם חלאוה על פסחים ד' ז' ע"א שמכנה זה בשם מנהג - הנשים, ודוחה דלאו מנהג הוא דאין הברכה אלא על החיפוש וכו' עיי"ש.

והנה עלה עתה בדעתי על מציאת ראיה מקורית חדשה למנהג זה, שעוד לא ראיתי שיזכירו מזה, והוא דהנה בפסחים ד' ז' ע"ב אמרינן: "לאור הנר וכו' מנא הני מילי אמר רב חסדא למדנו מציאה ממציאה וכו' מציאה ממציאה כתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא" [פרשת הגביע באמתחת בנימין- ק.מ.]. ויעוין במהרש"א בח"א שמקשה, דיש לדקדק דאמאי לא מייתי הגמ' מקרא דלקמיה דכתיב בפרשת ויצא "ויחפש ולא מצא" [פרשת התרפים הגנובים שחיפש לבן- ק.מ.] דדמי טפי למילף לא ימצא מלא מצא מדניליף לא ימצא מימצא, ומתרץ ע"ז ב' תירוצים, וז"ל: וי"ל דניחא ליה לאתויי ימצא מימצא ולא ימצא ממצא, ועי"ל דהמתחייב משאור לא ימצא נמי לבדוק ולמצוא קודם פסח עכ"ל, והנה התירוץ הראשון מובן, אבל התירוץ השני של המהרש"א אין לו לכאורה כל הבנה.

אבל נראה ברור דכוונת המהרש"א בתירוצו הב' הוא בכזאת, דמשום כך לא הקישה הגמ' לא ימצא דשאור לההיא דלא מצא בפ' ויצא, מפני דהגמ' רוצה באגב גם ללמוד מהגז"ש דמייתי דהך לא ימצא דשאור החיוב בזה הוא שצריך מקודם לכן לבדוק קודם פסח ולמצוא חמץ ולבערו ועי"כ יהא בפועל יוצא לא ימצא בפסח, ועל כן במתכוון לא הקישה הגמ' זאת לההיא דפ' ויצא משום דמשם היינו למדים רק זאת שהמתחייב מהשאור לא ימצא הוא רק זה שלא ימצאו חמץ אבל לא שיתחייב שגם יניחו חמץ ע"פ וימצאו ויבערו, דשם הרי לבן לא מצא כלל, אלא הקישה זאת ל"ויחפש" דגבי אחי יוסף דשם הרי כתוב "וימצא" שבחיפוש כן מצא הגביע, ולכן מההיקש דבשם ילפינן גם זאת, דהמכוון של הלא ימצא דכתיב גבי שאור הוא ג"כ שמחויבים להמצא בערב פסח במצב כזה שבשעת הבדיקה ימצאו חמץ (כמו שמצאו הגביע) ויבערוהו ועי"כ יקיימו בפסח השאור לא ימצא.

ואם כנים דברינו בזה, הרי יוצא לנו איפוא ראיה מקורית ראשונית למנהג זה של הנחת פתיתי חמץ בשעת קיום מצות הבדיקה לאור הנר, והיינו מעצם לימוד הגז"ש לעצם דין זה של בדיקת חמץ לאור הנר, והוא נפלא.

ה. גדרי המנהג והלכותיו

15. משנה ברורה ס"ק יב

(יב) ונוהגים להניח - היינו חמץ קשה שלא יתפרר וגם במקום משומר מפני התינוקות והעכברים:

16. שערי תשובה ס"ק ז

[ז] ונוהגים - עבה"ט ועיין מח"ב בשם שו"ת זרע אמת שהמניח פתיתין נכון לדקדק שיהיו קטנים פחות מכזית ובסי' ל"ט כתב בשמו שהיה מלקט פתיתים וקודם שבדק כל החדרים וגם לא ביטל הרגיש שחסר אחד מהפתיתים שקיבץ א"צ לחזור ולבדוק כל החדרים ויבטל ע"ש:

17. ספר המנהגים (טירנא[6]) ערב פסח

... ומסיק דקודם שיתחיל לבדוק מברך וי"א על ככר ראשון, שימצא, ולא קיימא לן הכי .... וישמור החמץ שמצא וימנה החתיכות (עא).

הגהות המנהגים[7]

(עא) ושורפו עם עלי הלולב [ובהגהות המנהגים על הושענה רבא כותב: "בערבה שבלולב... לבער בהם הואיל ואיתעביד בהם חדא מצוה" – ק.מ.] גם אם לא מצא חמץ בלילה ישרוף הקערה שבדק בה לזכרון הביטול, פי' ביטול שני ולכן אין צריך להניח חמץ כדי למצוא בודאי כדי שיזכרו ביטול שני דהא בלאו הכי יזכרו

---

[1] ר' ישראל ברונא, אשכנז, המאה ה-15

[2] ר' יעקב ריישר, מיץ, 1734-1670

[3] צרפת, המאה ה-14

[4] ג'רבה, 1874-1950

[5] רבי יעקב בן משה מולין. נקרא גם מהר"י סגל, אשכנז, מאות ה-14-15

[6] ר' יצחק אייזיק טירנא. אוסטריה, סוף המאה הי"ד - מחצית המאה הט"ו.

[7] מיוחסות למס' כותבים, בהם ר' אייזיק טירנא עצמו, ר' משה חזן, בן תקופתו של רא"ט ור' ישראל ברונא

שיעור להושענה רבא - סיכום שיעור

בס"ד
הקדמה לגמרא:
"וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם..והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ז)
רב יהודה דורש ההפך מפשוטו של פסוק את שתי התופעות הנזכרות בפסוק, לקללה:
גם העיר שירדו עליה גשמים תסבול, כיוון שמרוב גשמים תתקלקל התבואה.
אי לכך מביאה הגמרא ארבעה מקומות נוספים בהם דורש רבי יהודה פסוקים להפך ממשמעותם. פסוקים שמשמעותם פורענות, נדרשים לטובה.
הפסוק הרביעי הנדרש לברכה הוא קללת אחיה השילוני את ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א יד)-
אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי כז): "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע:
אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה", מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עימהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו.
אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד): "כארזים <עלי מים>", מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.
ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים.
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
הפתגם המקדים את סיפורנו, מפתיע, כמו דבריו של רב יהודה, והורס את האסוציאציות שיש לנו מלימוד המקרא המסווגות את הארז - כחיובי, ואת הקנה – כשלילי:קנה - "קנה וסוף קמלו" (ישעיהו יט 6); "קנה רצוץ לא ישבור" (ישעיהו מב 3);"משענת קנה לבית ישראל" (יחזקאל כט 6); "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר יסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו" (מל"ב יח 21); ועוד.
בכל המקומות בהם מופיע הקנה במקרא הוא משמש כמטפורה למשענת שקרית, למשהו בלתי עמיד. ארז - "אתן במדבר ארז" (ישעיהו מא 19); "הנה אשור ארז בלבנון" (יחזקאל לא 3) ; "נצור עליה לוח ארז" (שה"ש ח 9 ); "החח שלח אל הארז אשר בלבנון" (מל"ב יד 9 ); "כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב 15 );
"כארז בלבנון ישגה" (תהילים צב 13); "והיה לארז אדיר" (יחזקאל יז 23) ; "קרת בתינו ארזים" (שה"ש א 17) ;

המקדש בנוי ארזים. כל הדימויים המשתמשים בארז מביאים אותו כמשהו יציב, נאה, עמיד. היפוכו של הקנה.
לסיפור שלהלן הובא אף הסבר המהר"ל בנתיבות עולם ב', נתיב הענוה / פרק ז' (מופיע בדף המקורות)
להרחבה נוספת- ניתן להסתכל ב"עין יעקב" ובפירוש "עיון יעקב" שם.

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון (בנו של רשב"י) ממגדל גדור מבית רבו (הנמצא בקרבת מעיינות אל חמא מזרחית לכנרת- כנראה מעל הירמוך)
והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר (או הירדן או הכינרת. כל מקום לא כתוב לאן הלך. הכתוב מתאר טיול ופסטורליה)
ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. (מתוארים כאן שילוב והתאמה של שתי ההנאות, הרוחנית והאסטטית: התאמה בין מעשה ידי אדם - לימוד, למעשה ידי הקב"ה - נופו של הנהר. ההרמוניה בין הפנימי לחיצוני, נוחות הרכיבה על החמור, כל אלה גרמו לו להתנשאות)
(בשיא תחושת ההרמוניה) נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר (ההפך המוחלט מהאסטטיות ומהיופי החיצוני)
אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו (לא רק שר' אלעזר לא עונה לו אלא הוא אף משיב בהערה בוטה כלפיו, כלפי תוכנו ואנשי עירו. מצד שני ניתן לפרש שר' אלעזר הוא זה שפונה ואינו נענה, ולפי הסבר זה- על אף שהצליח להתגבר על הסלידה האסתטית, הפגיעה בכללי הנימוס והכבוד מכעיסה אותו עד שמטיח בו (במכוער) משפט חריף ביותר, מעליב ופוגע: "ריקא!", אדם שאין בו מדות טובות, אין בו דרך ארץ, אין בו תלמוד תורה. כלומר, ר' אלעזר שופט מהתנהגותו על מהותו כולה.) הבלטות ירוקות- מינוחים קיצוניים הבאים לבטא את ההנגדה
אמר לו: "ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך". (ר' אלעזר עושה הכללה מהכיעור של הפרט, היחיד, ומשייכו לקבוצת המכוערים, לכל בני עירו.)
אמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
(ראשית- המכוער מראה לר' אלעזר כי אינו ריק מתוכן.
שנית- המכוער שולח אותו להתמודד מול בורא הנוף, התורה, האדם
שלישית- המכוער מעביר מסר כי אין כאן רובד אישי אלא זה בינך לבין ה'. דבר זה קשה היות ואח"כ המכוער אינו מוכן למחול כלל וכלל ברובד האישי)

עד כאן רואים כי אכן תואם הסיפור את הפתגם שהופיע בראשיתו: המכוער, רך כקנה - מנומס, ושואל בשלום החכם ואילו רבי אלעזר - קשה כארז, אינו משיב לברכת השלום, ופוגע במכוער.

כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי לך, מחול לי" (במה בדיוק חטא? הבין שהמכוער אינו ריקה, הבין כי ההערכה לאדם לא צריכה לנבוע מהנתונים איתם נולד. עוד אנו רואים כי מעבר לירידה מהגובה הפיסי, קיימת גם ירידה מגאווה, לשפלות הרוח. רבי אלעזר החל את דרכו במגדל גדור, ירד לנהר על חמור, ירד מן החמור, השתטח. הירידות הפיסיות ממגדל בית הרב, מגובהה של תורה, עד להשתטחות על האדמה, מקבילות לירידות הרוחניות, מגאווה להשפלה. ר' אלעזר אינו מסתפק בעמידה מול המכוער, באותו גובה אלא הוא משתטח ומבקש את מחילת המכוער. ר' אלעזר עובר מקיצוניות ההתנשאות לקיצוניות שפלות הגוף והרוח). אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". (עתה אין זו תשובה הולמת אלא נסיון ניגוח. זו דחייה המציבה תנאי בלתי אפשרי—המכוער הופך לארז, אין הוא רוצה לסלוח)

ר' שמעון והמכוער ניצבים זה לעומת זה על שפת הכינרת בלי קהל. ר' שמעון יכול היה להסתפק בבקשת המחילה מן המכוער ולהסתלק משם בלי לראותו יותר לעולם, אולם ההלכה מחייבת לבקש מחילה "עד שירצה אותו" ולא להסתפק בבקשת מחילה כדי לצאת ידי חובה. העבירות נעשות לעיניו של הקב"ה גם אם אין עדים בשר ודם.
היינו, המעשה הרע הוא רע כשלעצמו ולא משום שיש לו עדים (גם בין אדם לחבירו כרוך אחר בין אדם למקום).


כאן מתחיל חציו השני של הסיפור, המקביל בצורה הפוכה לחלקו הראשון

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו (יש כאן עמימות: מי מטייל אחרי מי? לאיזו עיר הגיעו? המינוח 'מטייל' נשמע אירוני).
יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי רבי מורי מורי" (הקבלה הפוכה: ר' אלעזר שותק- שתיקה של בושה ולא של זלזול, הרי זו העיר שבה כולן מכוערין)
אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי?"
אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך"
אמר להם: "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל" (ראשית יש כאן הקבלה הפוכה לשמא כל בני עירך מכוערין כמותך. שנית- המכוער מצליח להחזיר לר' אלעזר עלבון חמור פי כמה מן העלבון שזה שלח בו, שהרי המכוער מלבין את פניו בציבור ופוגע במעמדו כרב. במצב זה ר' אלעזר יכול היה לספר את הסיפור המלא אולם הוא מעדיף לשתוק ולשאת את עלבונו. הוא נוהג כבעל-תשובה טיפוסי, המנסה למרק את חטאו בייסורים שהרי ודאי שסובל קשות מן המעמד המשפיל. שתיקת עלבונו ברבים הנובעת מתוך תחושה של עומק החטא, אינה פוגעת באדם לבד מעצמו והיא חלק מתהליך התשובה שלו).
אמרו לו: "מפני מה?"
אמר להם: "כך וכך עשה לי" (יש כאן היפוך היוצרות, המכוער מספר את סיפור עלבונו ומשמיט פרק חשוב, שרבי אלעזר הכיר בחטאו, ובקש את סליחתו. גם כאן ר' אלעזר שותק)
אמרו לו: "אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא" (אין ויכוח על עצם המעשה של ר' אלעזר. ברם, בני העיר מבקשים את סליחתו בשל היותו ת"ח. ניתן להסמיך לכך את מאמר חז"ל שת"ח שחטא אל תהרהר עליו, היות ובטוח עשה תשובה).
אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן" (לדעת המכוער, אין מקום למחילה, ובכל זאת הוא נענה לבקשת אנשי העיר הכופין עליו מחילה. המחילה היא מחילה התלויה בדבר והתנאי שהציב תמוה שהרי ר' שמעון התחרט? אלא שבמחילה יש עוקץ וזלזול. מצד שני המחילה מדגישה את המעשה דווקא ולא את לימוד התורה. כאן טמון המסר החשוב "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. כלומר, לימוד התורה אינו ערובה לקלקול מוסרי הנובע מגאווה").
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז..
ר' שמעון אשר התחיל את הסיפור ב"בית רבו" חוזר ונכנס לבית-המדרש, סוגר מעגל.
יציאתו מן העולם הסגור לימדה אותו משהו, הוא רוצה להוציא ממנה מסקנה.
על-פי סיפורו של האדם המכוער, ר' אלעזר היה קשה כארז והמכוער מוחל וסולח, רך כקנה. הארז מסמל תוקפנות, והקנה - הליכה לקראת הזולת. אולם לאמיתו של דבר היה המכוער קשה כארז, עקשן, קשה להתרצות ודווקא ר' אלעזר הוכיח ענוותנות, כופף את עצמו, השתטח על האדמה וכו'.
ר' אלעזר חולק את התובנה עם הקב"ה אך לא עם הקהל. במילים אחרות, הוא ממשיך לשתוק כדי שלא להעליב פעם נוספת את המכוער.
ר' אלעזר נוטל את הארז, עץ שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות חיובית ומקנה לו משמעות שלילית, הוא מגלה שגם ביפה יש תכונה מכוערת. מאידך הוא נוטל את הקנה, שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות שלילית - ומראה שב"מכוער" טמונה תכונה חיובית.
ר' אלעזר לומד שאין ללכת שולל אחרי התדמית החיצונית, שהרי לכל אורך הסיפור היא מתגלה כשגויה. השמחה על ההצלחה בלימוד תורה מכסה על אטימות לב, זה שנראה רך כקנה הוא בעצם קשה כארז וכיו"ב.

יוצא איפה כי דווקא רבי אלעזר הוא הדמות המשתנה בסיפור. הוא למד לקח ושינה את דרכי התנהגותו, ואילו המכוער, מסרב לסלוח, ונשאר מבוצר בעמדתו, כארז- סיבה לכך שרק שמו של ר' אלעזר מופיע במפורש.
מאידך ניתן להסביר שזהו סיפור המשלים לסיפור המערה עם אביו, רשב"י, (אשר גם שם יש תהליך של נפילה ואח"כ סוג של 'חזרה בתשובה') המראה על השינוי בר' אלעזר וע"כ שמו מוזכר.

הערה: במהלך הלימוד המשותף הושמעו רעיונות שונים וכיוונים אחרים ומבורכים לפרש את הסיפור הנ"ל. פה הובא כיוון אחד אך הוא אינו מחייב.

שיעור להושענה רבא - דף מקורות

בס"ד
לעילוי נשמת ר' יוסף אליהו גרינברגר בן ר' יששכר בערש ז"ל

'אומן שעשאני'/מס' תענית כ.

"והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א יד)-
אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי כז):
"נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע:
אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה", מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עימהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו.
אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד): "כארזים <עלי מים>", מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.
ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו.
אמר לו: "ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך".
אמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי לך, מחול לי",
אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית".
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי רבי מורי מורי",
אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי?"
אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך"
אמר להם: "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל"
אמרו לו: "מפני מה?"
אמר להם: "כך וכך עשה לי"
אמרו לו: "אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא"
אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן"
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז..

'ואמר רבי חנינא בר אידי:
למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים"
לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך,
אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.' (תענית ז ע"א)

מהר"ל. נתיבות עולם ב'. נתיב הענוה / פרק ז'

ולכך אמר שבא ממגדל גדר שנקראת התורה בשם זה כי יש בתורה המעלה העליונה שנרמז בשם מגדל שהוא גבוה למעלה, והתורה היא נבדלת מכל העולם כמו הגדר הזה שהוא נבדל מן רשות הרבים, ומפני כך בעל התורה יש בו קצת גאוה שרואה עצמו ג"כ גבוה ונבדל משאר הבריות. ור"א בשביל שלא היה נזהר ונשמר מאד מן הגאוה בא אל דבר הזה שאמר כמה מכוער אדם זה, והיה מבזה הבריאה שהיא מן הש"י ודבר זה אין ראוי לגדול בתורה כמו שהיה ר"א בעל תורה... ופירש"י כי זה האדם שנזדמן לו היה אליהו ז"ל וכדי להציל אותו מן החטא עשה לו אליהו ז"ל דבר זה אליו שידע שחטא, וכמו שאמר אח"כ אליו ובלבד שלא ירגיל לעשות כך. וכאשר ידע שחטא אמר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ויותר הוי ליה לדרוש הוי שפל רוח בפני כל האדם, אבל הפי' כי הגיע לזאת המדה בשביל מדרגה ומעלת התורה, ועל זה אמר שהת"ח אשר עלה למעלת התורה יהיה רך כמו קנה כי הקנה כאשר עולה מעלה כל עוד שעלה כופף ראשו, וזהו בשביל שהוא רך כופף את קומתו, והארז הוא הפך זה מפני שהוא קשה כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף ודברים אלו מבוארים



ר' אלעזר בן ר' שמעון בא ממגדל גדר מבית רבו.

והיה רוכב על חמור ומטייל על שפת הנהר
היה מטייל אחריו.
נזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר
כיוון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקראתו
אמר לו: שלום עליך רבי
אמרו לו: שלום עליך רבי רבי מורי מורי
לא החזיר לו
אמר להם: למי אתם קוראים רבי
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך
אמר לו: ריקא שמא כל בני עירך מכוערין כמותך
אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל.
אמר לו: לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית
אמרו לו: מה עשה לך
אמר להם: כך וכך עשה לי
כיוון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור
ונשתטח לפניו.
אמר לו : נעניתי לך מחול לי.
אמרו לו: אף על פי כן מחול לו

אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך ותאמר
לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית
אמר להם: הריני מוחל לו ובלבד שלא
יהא רגיל לעשות כן
מיד נכנס ר' אלעזר לבית המדרש ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

עיון בהפטרת שבת שובה - דף מקורות

תשובה מעולה ותשובה נמוכה
http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?query=%F2%E9%E5%EF+%E1%E4%F4%E8%F8%E5%FA&lesson_kind=0
שבת 'שובה' תשס"ט
פוקרה, נפאל

1. תוספות מגילה לא: ד"ה 'ראש חדש'
ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו'. ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה' ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן נחמו נחמו ותאמר ציון עניה סוערה לבדה אנכי אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש דרשו שובה ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר וסדר זה מתחיל בפנחס וסימניך דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש ולעולם שוש אשיש באתם נצבים דהיינו שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות ודרשו בצום גדליה ושובה בשבת שלפני יום הכפורים וכשיש שבת בין יום הכפורים לסוכות אז הוי דרשו בשבת שלפני יום הכפורים משום דכתיב ביה דרשו ה' בהמצאו והיינו בימי תשובה ושובה בין כפור לסוכות. דכתיב בה ונתתי לך יורה ומלקוש וכן וה' נתן קולו לפני חילו דמישתעי במים דשייך שפיר לפני סוכות וזה המנהג . לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא וכן פירש ר"ת ולא כדברי רב החובל ההופך ומבלבל לומר שובה קודם כפור ושוש אשיש בין כפור לסוכות דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית אלא כדברי רבינו תם עם ישרים נחתם שוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר"ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד שנכנס ר"ח ואין הלכה כן וכן פירש הר"ר אליעזר ממיץ ולכך אנו מפטירין שמעו וכן אנו נוהגין ע"פ מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות:

2. רמב"ם הל' תפילה, פי"ג
יט נהגו כל ישראל, להיות מפטירין קודם לתשעה באב בשלוש שבתות, בדברי תוכחה- שבת ראשונה, מפטירין דברי ירמיהו; שנייה, חזון ישעיהו, שלישית, "איכה הייתה לזונה" (ישעיהו א,כא). כן שבת שאחר תשעה באב, מפטירין "נחמו נחמו, עמי" (ישעיהו מ,א). ומנהג פשוט בערינו, להיות מפטירין בנחמות ישעיהו, מאחר תשעה באב עד ראש השנה; ושבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, מפטירין "שובה, ישראל" (הושע יד,ב).

2.ב. סדר התפילה לרמב"ם
סג וכן נהגו רוב העם, להיות מפטירין בנחמות ישעיהו בן אמוץ, מאחר תשעה באב עד ראש השנה:
בשבת שאחר תשעה באב--"נחמו נחמו, עמי" (ישעיהו מ,א) עד "עלות, ינהל" (ישעיהו מ,יא);
בשנייה--"ותאמר ציון, עזבני ה'" (ישעיהו מט,יד) עד "וגואלך, אביר יעקוב" (ישעיהו מט,כו);
בשלישית--"ענייה סוערה" (ישעיהו נד,יא) עד "כי פיארך" (ישעיהו נה,ה);
ברביעית--"אנוכי אנוכי הוא, מנחמכם" (ישעיהו נא,יב) עד "שבייה בת ציון" (ישעיהו נב,ב);
בחמישית--"רוני עקרה, לא ילדה" (ישעיהו נד,א) עד "גואלך, ה'" (ישעיהו נד,ח);
בשישית--"קומי אורי, כי בא אורך" (ישעיהו ס,א) עד "בעיתה אחישנה" (ישעיהו ס,כב);
בשביעית--"שוש אשיש בה'" (ישעיהו סא,י).

3. רמב"ם, הלכות תענייות פרק ה
א יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו,מ).
ב ואלו הן: יום שלושה בתשרי-... ; ועשירי בטבת-... ; ושבעה עשר בתמוז, ... .
ג ותשעה באב...

4. רמב"ם הלכות תשובה פרק ב
ח [ו] אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה', בהימצאו; קראוהו, בהיותו קרוב" (ישעיהו נה,ו)....

5. ישעיה נ"ה-נ"ו
ו דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ז יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל-ה’ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה’. ט כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו. יב כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף. יג תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת.

א כֹּה אָמַר ה’ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע. {ס} ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל-ה’ לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה’ מֵעַל עַמּוֹ וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. ד כִּי-כֹה אָמַר ה’ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. {ס} ו וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל-ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם ה’ לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים. ח נְאֻם אֲדֹנָי ה’ מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו.

6. הושע י"ד
ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. ז יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן. ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

6.א. רש"י, שם
ארפא משובתם - אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ"י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו".

6.ב. יואל ב'
טו תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ-צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. טז אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. יז בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה’ וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה’ עַל-עַמֶּךָ וְאַל-תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. יח וַיְקַנֵּא ה’ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל-עַמּוֹ. יט וַיַּעַן ה’ וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת-הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא-אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. כ וְאֶת-הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל-אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת-פָּנָיו אֶל-הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת. כא אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת. כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. כג וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. כד וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. כה וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. כז וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. {פ}

6.ג. מיכה ז'
יח מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם. כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם. {ש}

7. הושע ב
... ז כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי. ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא. ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה. י וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל. יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ. יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. ... יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי. יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה’. {פ}

8. ישעיהו ס"ו
יג כְּאִישׁ, אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ--כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ.

9. ירמיהו לא
ב מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. ... ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. ח בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. ... יד כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. {ס} טו כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. ... יט הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה’.

10. מסכת תענית פרק ג
ב. על אלו מתריעין בכל מקום--על השידפון ועל היירקון, ועל הארבה ועל החסיל, ועל חיה רעה ועל החרב; מתריעין עליהן מיד, מפני שהיא מכה מהלכת. ...

11. יחזקאל ל"ו
כ וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-ה’ אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. כא וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה. כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה’, נְאֻם אֲדֹנָי ה’, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם. .... לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי ה’--יִוָּדַע, לָכֶם: בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל. {ס}

12. שמות ל"ב
יא וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה’ אֱלֹקיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. יד וַיִּנָּחֶם, ה’, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. {פ}

13. ישעיהו פרק נז-נח
יד וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ; הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, מִדֶּרֶךְ עַמִּי. טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף: כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה’--וּרְפָאתִיו. כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ: כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים. {פ}

א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.

עיון בהפטרת שבת שובה - נקודות לסיכום השיעור

דף נקודות לשיעור
1. הפטרות התשובה בחלק ישיר מהפטרות הנחמה:
החורבן מחייב תגובה מכופלת: מחד אבלות, מאידך- תשובה. [הרמב"ם בהל' תעניות]. קריאת ההפטרות של התשובה בעשי"ת נובעת מ"מחייב" כפול: יש אלמנט של תשובה שעה שהקב"ה קרוב [רמב"ם בהל' תשובה], ומנגד, זהו המשך של נחמות החורבן. (להעיר, שאצל הרמב"ם תשובה בעשי"ת היא רק קיום ייחודי שהוא חלק של מצוות התשובה הכללית, בעוד אצל ר"י בשעיר תשובה, תשובה בעשי"ת היא מצווה מיוחדת).
2. מחלוקת ר"ת ורבנו משולם:
מתי קוראים הפטרת "שובה"? האם תמיד היא תבוא קודם ליוהכ"פ (שיטת רבנו משולם) או שבמצב כמו השנה, שישנה שבת בין יוהכ"פ וסוכות, נקרא בשבת "דרשו ה'" (שיטת ר"ת)?
3. השוני בין הפטרת "דרשו" והפטרת שובה":
דרשו- דרישת ה', חיפוש אחר האלוקות. עזיבה של מחשבת החטא, הדרגה הגבוהה ביותר של הדבקות בקב"ה.
שובה- חזרה לה' מתוך אילוץ, כישלון בעוון. הסתמכות על הגויים, אשור, שלא הניבה תוצאות מקוות. [כולל הפס' מראשית ספר הושע]. פס' הסיום עמום "פושעים יכשלו בם".
3.ב. מהי תשובה-
לרוב, תשובה היא חזרה אל עצמך, שיבה למקום האמיתי של האדם. כך הרמב"ם בהל' תשובה. מאידך, תשובה היא בפשטות שיבה לקב"ה, כמו שיבה אל אב ואם לאחר נתק ממשוך, שלעולם יקבלו אותך חזרה, כפי שאתה. [רש"י על הושע י"ד- אינן ראויים...].
4. למה שבו ישראל בתשובה ביואל ובהושע?
יואל- מכת ארבה, הושע- מכת חרב. שתי מכות עליהם מתענים כמובא במס' תענית.
5. למה הקב"ה גואל את ישראל?
א. חמלה כפשוטו, כחמלת אב ואם.
ב. חילול ה'.
ג. ברית אבות, בעיקר בולט בפס' המצורפים מספר מיכה.
6. סיוג לתזה הכללית:
ביואל יש מגמה של ראשית חזרה בתשובה. אספת העם לצום.
7. שני מודלים לתשובה:
א. תשובה מעולה- הפטרת דרשו, הפטרת יום א' דר"ה- חנה ועלי (מציאות של דרישת ה' ברמה הגבוהה ביותר), הפטרת יוהכ"פ בוקר.
ב. תשובה נמוכה, מתוך צרה ומצוק, וחמלת ה' כחסד ולא כזכות- הפטרת שובה, הפטרת יום ב' דר"ה, הפטרת יונה [תשובה בשל איום מוחשי].
8. בחזרה לרבנו משולם ור"ת:
ר"ת- בעשי"ת יש להזכיר תשובה מעלייתא.
ר' משולם- גם תשובה נמוכה שמיה תשובה. א"א להציב דרישות כ"כ גבוהות לעמ"י. נסתפק במה שיש כרגע.

איסור חדש בחוץ לארץ - סיכום שיעור

ליל ל"ג בעומר תשס"ח, 22.5.08

יסוד הדין- ויקרא כ"ג, י"ד (מקור 1)
אין לאכול מן התבואה החדשה שנזרעה בחורף קודם להנפת העומר ביום ט"ז ניסן.
מהי זריעה? השרשה בת שלושה ימים קודם הפסח. יש לזרוע עד שלושה ימים קודם הפסח על מנת שהנפת העומר תתיר את התבואה שנזרעה, לכשתיקצר.
מה פירוש "מושבותיכם" המופיע בפס'? (מקור 2, 3)
א. שיטת ר' ישמעאל- חיוב בדין 'חדש' הוא רק לאחר ירושה וישיבה בארץ של עמ"י.
ב. שיטת ר' עקיבא- בכל מקום בו יושבים ישראל נוהג איסור 'חדש', בין בארץ ובין בחו"ל.

האם חדש נוהג בחו"ל? - הדין במשנה ובגמ'.
1. משנת קידושין (מקור 3)- מח' ת"ק ור' אליעזר. נראה שלדעת ת"ק, אין 'חדש' בחו"ל, בעוד ר' אליעזר חולק.
2. משנת עורלה (מקור 4)- סתם משנה היא כשיטת ר' אליעזר, שחדש נוהג בחו"ל. לכאורה, במקום בו סתם משנה נוקטת כדעה במחלוקת, י"ל שהמח' הוכרעה כר' אליעזר. מאידך, ניתן לומר שלא ידוע לנו איזו משנה קדמה. אם משנת עורלה קדמה לקידושין, ת"ק בקידושין חולק על התנא בעורלה.
3. מחלוקת משולשת בסוגיה מנחות ס"ח (מקור 5):

החכמים
מתי אכלו מן התבואה החדשה
סברה למנהג, הן לעניין תוקף דין חדש בחו"ל והן לעניין יו"ט שני של גלויות
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע
במוצאי ט"ז
· חדש בחו"ל מדרבנן.
· לא חוששים לספק יו"ט.
רבנן דבי רב אשי
בבוקר י"ז
· חדש בחו"ל מדאורייתא
· ריב"ז תיקן את איסור "יום ההינף כולו" רק ליום הינף ודאי ולא לספק.
רבינא
במוצאי י"ז
· חדש בחו"ל דאורייתא
· חשש לשיטת ר' יהודה במשנה, שהאיסור ביחס ליום ההינף כולו הוא מן התורה

הסוגיה עצמה לא מכריעה כמי נפסקה ההלכה.

פסיקת ההלכה (מקורות 5,6,7,8)- הלכה כרבינא:
רמב"ם- מדובר בדין דאורייתא, גם בחו"ל.
שו"ע- האיסור חל בתבואת ישראל ובתבואת נוכרי. [בשלב זה עוד לא נעסוק ברמ"א, שהוא סיכום שיטות פוסקי אשכנז]

פסיקת ההלכה באשכנז-
הצגת הבעיה: בארץ ישראל ובארצות דרומיות דומות כמו צפון אפריקה וספרד, הזריעה נעשית לאחר החורף, קודם הפסח. התבואה נקצרת לאחר הפסח ולא מתעוררת בעיית חדש. מאידך, בארצות צפוניות באירופה, ישנן שתי עונות של יבולי תבואה. חלק ניכר מין היבולים הם מזריעת האביב, לאחר הפסח, כאשר הקצירה היא בקיץ. במצב כזה, צריכים להמתין כמשך זמן רב מאוד על מנת שיחלוף ט"ז ניסן, יום הנפת העומר, והתבואה החדשה תותר למאכל.

¨ שיטת האו"ז (מקור 9)- חדש בחו"ל מדרבנן בלבד ולכן ניתן להקל בו בשעת הדחק. מתבסס על משנה במנחות, התולה את הבאת העומר מתבואת ארץ ישראל דווקא, ומכאן למד שתוקף דין חדש בחו"ל הוא דרבנן בלבד. לגבי שיטות האמוראים בסוגיה במנחות שסברו שחדש בחו"ל דאורייתא, מאריך בהוכחות שלא כך נפסק בהכרח בסוגיה, ושאין חובה לפסוק על פיהם.
שעת הדחק והחובה לקנות מתבואת הנוכרים הם שיקולים מרכזיים אצל האו"ז להקל בדין 'חדש'.
על פי האו"ז, שדות של ישראל בחו"ל- עדיין התבואה אסורה מדין 'חדש'.
¨ הגהות מיימוניות (מקור 10)- התבואה היא "ספק חדש": רוב התבואה משרישה קודם לפסח. כמו כן, יש יבוא ממדינות דרומיות, בהן אין בעיית חדש בתבואה. מביא את שיטת מהר"ם רוטנבורג, שהחמיר על עצמו שלא לאכול תבואה חדשה.
¨ הרא"ש בתשובה (מקור 11)- רוב הזרעים נזרעים קודם להנפת העומר. יש גם תבואה משנים קודמות. במציאות בה ברור שאין זריעה קודם הפסח, לא יכול היה הרא"ש לפסוק לחומרא, שמא העם לא יקשיב לדבריו.
¨ תרומת הדשן (מקור 12)- יר"ש יחמיר, אבל אין למחות בהמון העם הנוהג היתר.
¨ הטור (מקור 13)- פוסק להלכה שאיסור חדש נוהג מדאורייתא גם בחו"ל, גם אצל נוכרי, ומביא את תשובת אביו הרא"ש לעניין ספק ספיקא ב'חדש' ועל כך שאין להורות איסור.
¨ הרמ"א (מקור 8.א.)- סיכום שיטות הפוסקים האשכנזים האוחזים בשיטת ה/ספק ספיקא' בתבואות.

אין איסור חדש בתבואת נוכרי (שיטת הב"ח)
שיטת תוס' בקידושין (מקור 15)- חדש נוהג גם בתבואת נוכרי. לומד את הדין מן הסוגיה בירושלמי (עורלה, קידושין [מקור 14]), שם אומרת הגמ' שהמשנה לא הביאה את דין חלה, הנוהגת גם בחו"ל, כי אינה שייכת בעיסת נוכרי אלא בעיסת יהודי בלבד. לעומת זאת, ר"א מביא את דין חדש, ומכאן למדים שחדש נוהג גם בתבואות נוכרי ו יהודי.
הב"ח (מקור 16)- לדעתו, שאלת הגמ' בירושלמי מוסבת על דברי ת"ק, הקובע שעורלה וכלאיים תקפים גם בחו"ל.
לפי דברי הב"ח, שיטת ר' אליעזר היא שחדש אכן קיים בחו"ל, אבל רק אצל תבואות יהודים, ואילו תבואת הנוכרי מותרת.
הב"ח תמה על הטור שציטט מתשובת אביו הרא"ש, על פיה אכן יש בעיית 'חדש' בתבואת הנוכרים, והדרך לפיתרון בעיה זו הוא בשימוש ב"ספק ספיקא". הלוא הרא"ש לא פסק בפסקיו ש'חדש' שייך בתבואת נוכרי?!.
הט"ז, חתן הב"ח (מקור 17)- חולק על שיטתו ומעדיף להקל ב'חדש' תוך שימוש במח' התנאים במשנת קידושין ובעובדה שלא נפסקה הלכה בגמ' כר"א.

שיטת ערוך השולחן והמשנ"ב
המשנ"ב (מקור 18)- בעל נפש יחמיר על עצמו.
ערוך השולחן (מקור 19)-
1. ציטוט של שיטת האו"ז, לפיה חדש בחו"ל מדרבנן.
2. דחייה של שיטת הב"ח, לפיה אין איסור חדש בתבואת נוכרים.
3. בתבואה ברוסיה ברור לגמרי שאין ספק ומדובר בתבואה חדשה שנזרעה באביב, לאחר הפסח.
4. ע"פ שיטת האו"ז, גם שדות ישראל בחו"ל פטורים מחדש, למרות שהאו"ז עצמו לא כתב כך!

מח' חסידים ומתנגדים-
¨ שיטת הגר"א (מקור 20)- חולק על היתר הב"ח.
¨ חסידים מתירים 'חדש' ע"פ הב"ח. יש המסבירים זאת בכך שהב"ח היה בצעירותו רב בקהילת מז'יבוז', עירו של הבעש"ט, ובקהילת בעלזא, ועל כן החסידים פסקו כמנהג המרא דאתרא במקומם. (ציץ אליעזר, מקור 21)

מקורות לעיון והרחבה:
1. הרב נחמיה טיילור, דף מקורות ועיון בסוגיית חדש בחו"ל:
http://www.torahmitzion.org/portal/forum_posts.asp?TID=119
2. אביעד ברטוב, איסור חדש ואיסור חדש בחו"ל:
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/o/o19.php
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/o/o20.php
3. אוהד פיקסלר, חדש בחוץ לארץ, שיעורים במסכת מנחות: http://www.etzion.org.il/vbm
4. הרב בני לאו, 'מסע בארון הספרים ההלכתי: גלגולי מצוות "חדש" בתולדות ההלכה' בתוך מסע אל ההלכה: עיונים בין-תחומיים בעולם החוק היהודי (בית מורשה ירושלים 2003) עמ' 127.