ציצית למת:
לעג לרש או כבוד הנפטר
עש"ק פר' 'שלח' תשס"ט
משלי י"ז, ה'
לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה
בבלי, מנחות מ"א.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מ"ט (דברים כב) 'אשר תכסה בה' אמר רחמנא האי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום (משלי יז) לועג לרש חרף עושהו...
בבלי ברכות י"ח.
אמר רחבה אמר רב יהודה כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי עליו הכתוב אומר (משלי יט) מלוה ה' חונן דל (משלי יד) ומכבדו חונן אביון: רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן אמר ליה רבי חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו...
בבלי סוטה מג:
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, דכתיב לועג לרש חרף עושהו...
ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג
ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו. דלמא ר' חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דר"ש בר יוסי בר לקוניא, והוה ר' יונתן מפסע על קיבריה. אמר ליה רבי חייא רובא: כדון אינון מימר 'למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן'! א"ל: וחכמין אינון כלום? לא כן כתב (קוהלת ט) "והמתים אינם יודעים מאומה"? א"ל: לקרות את יודע, לדרוש אין את יודע: "כי החיים יודעים שימותו" אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, "והמתים אינם יודעים מאומה" אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים
בית יוסף, טור או"ח סי' כ"ג
וכתבו תלמידי ה"ר יונה דמדחזינן שלא חששו אלא שלא ישליכם על הקברים משעינן שמותר ללבשו אלא שיש להיזהר להגביה הציציות, ולא דמי להא דתנו רבנן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו דשאני ציצית שהוא תלוי במלבוש ואינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה הולך בבית הקברות מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן כגון זה דאמרינן דמותר וסגי ליה בדלייה אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים מצוות ציצית בלבד יש לו להיזהר שלא יהלך בהם בבית הקברות משום לועג לרש מפי מורי עכ"ל וכן כתב שם הרא"ש בשמו.
שו"ע או"ח סי' כג, א
מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקברות אבל אם הוא נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש. במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה אסור אפילו אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר:
שו"ע יו"ד סי' שס"ז, סע' ב-ד
קוברים מתי עכו"ם ושלא יהלך בבית הקברות בתפילין ובציצית
...
ב. לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו, משום לועג לרש ואם הם מכוסים, מותר.
ג. לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל והוא הדין על פה אסור לקרות אל אם כן לכבוד המת...
ד. מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבר, והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקבר. אבל אם נגרר, אסור משום לועג לרש. במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן אבל האידנא שאין אנו לובשים אותו אלא לשם מצוה אסור אפי' אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר
רמב"ם הלכות ק"ש פ"ג, ה"ב
אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.
הראב"ד שם
וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב"ד ז"ל: אמר אברהם אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל
רמב"ם הל' תפלין, מזוזה וס"ת, פ"ד הכ"ג
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואפילו בתוך ארבע אמות של מת או בתוך ארבע אמות של קבר צריך לחלוץ תפיליו עד שירחיק ארבע אמות ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה ערותו וילבש בגדיו הנושא משאוי על ראשו חולץ תפיליו של ראש עד שיסיר המשאוי מעליו ואפילו מטפחת אסור להניח על הראש שיש בו תפילין אבל צונף הוא מצנפתו על תפיליו.
רמב"ם, הל' תפילין, פ"י, ה"ו
לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אע"פ שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת (או מבית המרחץ) או מבית הכסא ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה.
רמב"ם הל' אבל, פי"ד הי"ג
בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר.
הרב י"ד סולובייצ'יק, 'מן הסערה', אנינות ואבלות, עמ' 44
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה (משנה, ברכות ג,א) התלמוד הירושלמי, המצוטט על ידי התוספות (ברכות י"ז ע"ב ד"ה פטור מקריאת שמע), לומד הלכה זו מן הפוסק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי לחייך" (דברים טז, ג). כוחה של ההתחייבות שנתקבלה במצרים יפה לדידו של אדם כל עוד הוא עסוק בחיים, ולא לגבי מי שניצב אל מול פני המוות.
מה הטעם העומד מאחורי ההלכה הפוטרת את האונן מקיום המצוות? הידיעה כי מחויבותנו כלפי ה' נעוצה במודעות לכבודו של האדם וקדושתו.
הרב י"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 36-37
יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים; מת מטמא, קבר מטמא, אדם שנטמא במת טמא טומאת שבעה ואסור לו לאכול בקודשים ולהיכנס למקדש ... ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי, התומך וסועד את ה"תחושה" והתודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת ואת הקבר, שהרי כאן הוא מפתן הטרנסצנדנטיות, שער העולם הבא, חלון מלא אורה, הפרוץ לתחום עליון ונשגב, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת ומאסה במיתה, בכיליון ובגוויעה ובחרה בחיים וקידשה אותם: היהדות הנאמנה שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במוות ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוארה. "במתים חפשי- כיוון שמת נעשה חופשי מן המצוות". ומנהג ישראל לעשות כאנשי לותיר, שציוו להסיר את הציצית מתכריכי המת או לפוסלן, תורה היא.
תוס' ברכות י"ח. ד"ה למחר
למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. תימה והא אמרי' בפ' תכלת (מנחות מ"א) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג לרש וי"ל דה"פ הכא מביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו' וההיא דתכלת היינו דרמו חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותם ומאי טעמא אומר ר"ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ"ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א"כ יהיה לעג לרש לאחרים ועוד אומר ר"ת ששמע מאנשי לותי"ר דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי"ג עם ח' חוטין וחמישה קשרים ואם לובש ציצית נראה כאילו מקיים כל התורה ומיחזי כשיקרא.... וריצב"א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקיה נפשיה מפלוגתא אם הם חייבים בציצית יש להם ואם לאו הרי הם מכוסין:
ספרי זוטא פרק טו אות לו
למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית? לומר לך מת חייב בציצית
רא"ש, מו"ק פ"ג, פ'
... ותימה על מנהגנו שנוהגים להסיר הציצית מטלית המת ור"ת היה אומר ששמע מזקני לותי"ר כי הציצית היא עדות שקיים את התורה ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות...
הגהות אשרי שם
וראבי"ה היה אומר הלכה למעשה מי שנהג מצות ציצית בחייו יקבר בקבר בציצית ומי שלא נהג במצות ציצית בחייו לא יקבר בציצית וכן עשו מעשה על פיו בעצמו וקברוהו בציצית והיה בעל הוראות וראוי לסמוך עליו. מא"ז.
מסכת שמחות י"ב, יא
אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו, קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מטליתי
בעה"מ, מו"ק, ט"ז. מדפי הרי"ף
... שמעתי עליה בשם ה"ר יצחק ברבי מלכי צדק הלכה למעשה כשנושאין את המת לבית הקברות מוציאין טליתו שהצניע לתכריכיו מן הקופסא והא לית ליה ציצית מפני שעשויה לכבוד ולא לכסות בה את המת ואותה שעה מטילין לה ציצית שלא יהו נושאי המיטה מעוטפין בטליתותיהן ומצויצין בציצית שלהן והוא הולך בלא ציצית ונראה כעובר משום לועג לרש וכגונזין אותו בקברו מתירין לו את הציצית לקיים דברי ר' יוחנן דאמר מצוות בטלות לעתיד לבוא.
הראב"ד שם
א"א אנו רגילין לתרץ זו דודאי רמינן ליה ולא קטרינן ליה ואי הוה קטור שרינן ליה. מרמא רמינן ליה משום לועג לרש וכיון דאיכא ציצית ליכא לעג מן החיים עליו וכיון דשרי ליה ליכא לעג מיניה על שאר מתים...
מרדכי, מו"ק תתס"ג
... וטוב הדבר להסיר מן הד' כנפות ולקושרם באחד מן הכנפות.
שו"ע יו"ד סימן שנ"א, סע' ב'
אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית.
הגה: וי"א דאין צריך ציצית. ונהגו לקברו בציצית, אך שפוסלין תחלה הציצית, או כורכין אחד מן הכנפות
הרב טיקוצ'ינסקי, גשר החיים חלק ב פרק יד
בא לפני מעכ"ת בנוגע אלי בפרטות: מנעורי ומיום שעמדתי על דעתי אינני זוכר אם עבר עלי אפילו לילה אחד בלי ציצית. נולדתי בפינסק ואבותי היו חברים בחברא קדישא ולאר פטירתם הייתי אני לראש בח"ק ואצלנו היה המנהג תמיד להלביש טלית ... ומיום שזכרי השי"ת לשנות שבעים, בכל יום שאני מגיע לק"ש אני מעטף את ראשי בטלית להזכיר יום אחרון. ודבר זה אינו נותן לי מנוח כשאני נזכר במנהג הארץ. לכן באתי בדברים עם גדולים שיתנו לי 'בכתב' רשות לדרוש מהח"ק להלביש אותי אח"כ בטלית מצויץ כדין ... אף גם יואל נא לצייר בנפשו: במקום ובזמן שכל בני ארץ ישראל משנות דור, כולם נמצאים בעולם העליון בלי טלית מצויצת מהעולם הזה. ואחד מיושבי ארץ ישראל מופיע בעלמא דקשוט הוא לבדו מעוטף בטלית מצויצת, בין כל רבותינו הגדולים הצדיקים והקדושים שכולם יושבים ועטרותיהם בראשיהם בלבושיהם ובטליתותיהם הרוחניים- כיצד יתראה לעיני הכל הת"ח היחידי הלזה. האם לא ימצא את עצמו מבויש כלפי קדושי עליון כשהוא מראה את עצמו מהודר לבדו? והלוא אפילו בכל שינוי לבוש, כגון בצבע, כבר ציוה רבי ינאי שלא ילבישהו לבנים יותר מאחרים שלא יראה כחתן בין אבלים, או להיפך- ק"ו בלבוש שהוא מצוה בעולם הזה...
