סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-בן-חורין לאומי ועבד ה' - סיכום שיעור

סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-

בן-חורין לאומי ועבד ה'

השיעור החודשי לזכרו של בניה ריין, ער"ח ניסן תשס"ז

זכירת יציאת מצרים - מצוותה כל השנה. (רמב"ם הל' ק"ש, פ"א, ה"ג)

מה החידוש במצווה הייחודית של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר (רמב"ם, מ"ע קנ"ז)?

תירוצים טכניים:

שאגת אריה (מובא במנחת חינוך מצווה כ"א)- בזכירה- מספיק הרהור בלבד, ואילו סיפור צריך להיות בפה ממש.

גר"ח על הש"ס, אות מ'- סיפור- בדרך של שאלה ותשובה, סיפור- דורש פירוט "מצה זו", "מרור זה".

המכנה המשותף לתירוצים אלו: זכירה = סיפור, אלא שא"א לפרט כל כך הרבה בכל יום ויום ולכן יש לנו תזכורת קצרה ביום.

חלוקה עקרונית-

גרי"ד, שיעורים לזכר אבא מארי - זכרון- חלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים. לעומתו, הסיפור- מצווה בפני עצמה, חלק ממהלך ייחודי לליל הסדר, ליל השחרור של עם ישראל מגלות מצרים.

ראיה לדבר: הלל בליל הסדר נאמר בתורת 'שירה' ולא בתורת 'קריאה' ולכן אין בו ברכה. השירה היא חלק משיחזור היציאה ממצרים. שיחזור של תחושת הנס הגדול. השירה, המעשים = תחושת חירות לאומית.

לעומת נסיפור של ליל הסדר, הזכירה של יצ"מ צורפה לקריאת שמע ולא נמנתה כמצוות עשה בפני עצמה ß פועל יוצא של השחרור ממצרים הוא הכניסה לשעבוד הקב"ה, עבדי ה'.

יש לנו השלמה הדדית של המצוות: אנחנו גם חוגגים את החירות הלאומית, אבל זה נעשה פעם בשנה, כמו יום העצמאות. אנחנו גם זוכרים יום יום שאנחנו משועבדים לקב"ה, שהיציאה לחירות כוללת אלמנטים של עבדות דתית מרצון.

מצוות הסיפור מלווה במעשים- 4 כוסות.

למה תיקנו ארבע כוסות? – דרך חירות וליווי לארבע מצוות בלילה: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

מהו הדגש?

ר' יהודה- חירות הבאה לידי ביטוי בשתיית יין. מי שלא חש בן חורין ביין (כמו ילדים) יאכל קליות ואגוזים. ß אצלו הדגשה מרובה על הפן הלאומי

ת"ק- הכוס טפלה לעומת המצווה. החינוך בלילה הזה הוא חינוך בדרך של אמירה, הגדה, הדגש הוא במצווה. הכוס היא אמצעי חינוכי מעצים (כדי שישאלו, ואז יקבלו תשובה בדרך של סיפור) ß דגש רב יותר על הקשר ההדוק בין חירות לאומית ושעבוד דתי לקב"ה.

סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-בן-חורין לאומי ועבד ה' - דף מקורות

סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-

בן-חורין לאומי ועבד ה'

רמב"ם, הל' קריאת שמע, פ"א, ה"ג

אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים; ומצוה להזכיר יציאת מצרים בלילה וביום, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג). וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קרית שמע.

רמב"ם, מצוות עשה קנ"ז

הציווי שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מה שיוסיף לספר ולהאריך בדברים בהגדלת מה שעשו בנו ומה שעינו אותנו המצרים ואיך נפרע לנו ה' מהם, ולהודות לו יתעלה, על כל החסד אשר גמלנו הרי זה משובח, כמו שאמרו: "כל המאריך לספר יציאת מצרים, הרי זה משובח". והכתוב שבא לנו בצווי זה הוא אמרו יתעלה: "והגדת לבנך ביום ההוא" (שם יג, ח). ובא הפירוש: "והגדת לבנך - יכול מראש החודש? תלמוד לומר: ביום ההוא, אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: בעבור זה (שם): לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך", כלומר: מתחילת הלילה חייב לספר.

ולשון המכילתא: "מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך' (שם שם, יד) יכול אם ישאלך אתה מגיד לו: ואם לאו - אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: והגדת לבנך - אף על פי שלא שאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן; בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" (שם שם, ג), וכבר ידעת לשונם: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר יציאת מצרים". וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף פסחים.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, 'שיעורים לזכר אבא מרי' ח"א עמ' ב

"והנה קבלתי מאבא מארי בשם רבנו הגדול זצ"ל, שארבע הלכות מבדילות ומפלות בין מצוות זכירת יציאת מצרים למצוות סיפור יציאת מצרים: ... מצוות זכירת יציאת מצרים אינה מהווה מצווה בפני עצמה, אלא נובעת ממצוות קריאת שמע וחלות קבלת עול מלכות שמים, ומצוות סיפור קובעת מצווה לעצמה במניין תרי"ג". ... ולי נראה להוסיף עוד: ה) חובת זכירה אינה מטילה על האדם חיוב אמירת שבח והודאה, ומצוות סיפור מחייבתו לא רק לספר את הנפלאות והנסים שעשה לנו, אלא גם לשבח ולהודות - 'לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל...' - וזהו יסודה של חובת הלל בלילי פסחים".

פסחים קטז.-:

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים [שנאמר (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'], מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים [שנאמר (שמות יב) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'] מרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר [(שמות א) וימררו את חייהם וגו'] בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה...

הר"ן (פסחים כו ע"ב בדפי הרי"ף)

"אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים 'לגמור את ההלל', שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה. שכך שנינו: 'רבן גמליאל אומר...', ובסיפא: 'לפיכך אנו חייבין להודות להלל...'. לפיכך אם בא אדם לברך - משתקין אותו".

פסחים קיז:

א"ל רב חנן לרבא ש"מ ברכת המזון טעונה כוס א"ל ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה...

פסחים ק"ח:

ת"ר הכל חייבין בארבעה כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים בע"פ בשביל תינוקות כדי שלא ישנו וערב יוה"כ כדי שיאכילו את בניהם ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנא' (דברים טז) ושמחת בחגך במה משמחם ביין רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין

אופייה המיוחד של תענית אסתר

אופייה המיוחד של תענית אסתר

ד' אדר תשס"ז, 22.2.07

• השוני שבין תענית אסתר ושאר הצומות- תענית אסתר ניתנת להקדמה ואילו בצומות אחרים אפשרות דחייה דווקא. הרעיון הוא שפורענות לא מקדימים.

מקור 1- גמ' במגילה ה.

• הצומות ע"פ מגילת תענית

מקור 2- שו"ע אורח חיים סי' תקעג, סע' א'

• הבעיה-

בזמן המגילה, שנהג איסור תענית לפני הימים הטובים ולאחריהם, איך ניתן היה לקבוע צום בי"ג, יום לפני פורים?

• תשובה-

קביעת התאריך של תענית אסתר לי"ג באדר מצביעה על כך שהתענית היא חלק ממערכת של חגיגות הפורים. מבחינה היסטורית, הדרמה שהתחוללה סביב הפלתו של המן הרשע - שקדמו לה שלושת ימי הצום - הייתה בחודש ניסן. אם תפקיד הצום היה להזכיר את הפורענות והסכנה, היה מקום לקבוע אותו בניסן כמו שאר הצומות. הקביעה של תענית אסתר בחודש אדר, לפני ימי הפורים, מרמזת על מהותה: ליצור את שמחת הפורים בשלמותה.

מקור 4- ראב"ד בר"ן, תענית, ז. באלפס

שיטה חולקת: חכמי א"י רצו לצום 3 ימים, כמו אסתר, ובעיקרון עדיף לצום בניסן, אלא שאי-אפשר לצום בחודש ניסן. (רא"ש)

• אופי הצום

אין בו היבט של אבלות (רמב"ם תעניות פ"א הי"ד - מקור 6) ביחס לשאר בצומות, בהם יש היבט של אבלות), אלא מדובר צום קל מאוד (רמ"א אורח חיים סימן תרפו, סע' ב', מקור 5). הקלות נובעת מהמהות: הצום הוא חלק מהזיכרון ואולי גם חלק מן השמחה הצפויה.

• מה יהיה עם תענית אסתר בימות המשיח?

אם היא חלק מן הצומות- אמורה להיבטל (למרות שאינה מופיעה בפס' אותו מביא הרמב"ם, תעניות פ"ה הי"ט מקור 7).

אם היא חלק מפורים- אינה מתבטלת (רמב"ם הל' מגילה פ"ב, ה"כ, מקור 8)

• ראיה לסתור-

קיום עצמאי של תענית אסתר באדר א', אם כך אינה חלק מפורים! (אוצה"ג, מגילה ו: - מקור 9)

האם אין שום קשר בין אדר א' לפורים שנחגג באדר ב'? יש דעות שישנה חובת סעודה באדר א' וכל הפטור הוא רק ממקרא מגילה ומתנות לאביונים, כאשר משלוח מנות הוא סניף של מתנות לאביונים (ר"ן במגילה, ג: באלפס)

• מהו זמן קהילה?

שיטת ר"ת בסוגיה (רא"ש, מגילה פרק א סי' א', מקור 12): זמן של צום ותענית- אופי תענית אסתר הוא כיום צום. מה הקשר לקריאת מגילה?

אם נבין שמדובר בחלק מאירועי פורים- גם צום הוא בעל קשר היסטורי לחג.

לאופיה של תענית אסתר - דף מקורות

לאופיה של תענית אסתר

ד' אדר תשס"ז

1. בבלי מגילה ה.

משנה. ... באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. אבל זמן עצי כהנים, ותשעה באב, חגיגה, והקהל - מאחרין ולא מקדימין....

גמרא. ... אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. תשעה באב - אקדומי פורענות לא מקדמי...

2. שו"ע אורח חיים סי' תקעג, סע' א'

הלכתא בטלה מגלת תענית, וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים שאסור להתענות בהם בעצמם, אבל לפניהם ולאחריהם מותר; וכן שבתות וימים טובים וראשי חדשים מותרים לפניהם ולאחריהם.

3. אסתר ט, לא

לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם

4. ר"ן תענית, ז. באלפס

אבל הראב"ד ז"ל אומר אע"פ שבטלה מגילת תענית אעפ"כ אין גוזרין אותם הימים תענית על הציבור לכתחילה וראיה לדבר ממאי דאמרי' בגמ' דרב נחמן גזר תעניתא בי"ב אדר ואמרו ליה יום טורינוס הוא וכין דבטלה מגילת תענית כי הוי יום טורינוס מאי הוי?! אלמא משמע אע"פ שבטלה אין גוזרין בו תענית לכתחילה על הציבור. ולפי זה אינו מספיק מה שכתבנו למעלה להתיר תענית בי"ג שלפני פורים דהא יום ניקנור הוא ואע"פ שבטל אין גוזרין תענית על הציבור. אלא שהוא ז"ל כתב די"ג אינו דומה לשאר תעניות, דזכרון הוא לנס שנעשה בו, ועוד, שיש לנו סמך בכתוב שאמר 'וכאשר קימו על נפשם דברי הצומות', לומר שכשם שקבלו עליהם לעשות יום טוב, כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, כלומר לעשות תענית בכל שנה ושנה...

5. שו"ע אורח חיים סימן תרפו

ב מתענים בי"ג באדר; ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי. הגה: ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון: מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה, ואפי' רק כואבי עינים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו אח"כ, אבל שאר בריאים לא יפרשו מן הצבור (חדושי אגודה בשם מחזור ויטרי)...

6. רמב"ם תעניות פ"א הי"ד

כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו, או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן: כעניין שנאמר "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג,לט). ומותר לו לטעום את התבשיל, ואפילו בכדי רביעית-- והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט. שכח ואכל, משלים תעניתו.

7. רמב"ם הל' תעניות פ"ה הי"ט

כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו" (זכריה ח,יט)

8. רמב"ם הל' מגילה פ"ב

כ [יח] כל ספרי הנביאים וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטילין, לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות ייבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי" (ישעיהו סה,טז), ימי הפורים לא ייבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה, לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח)

9. אוצר הגאונים, מגילה ו:

וי"ג של אדר ראשון נמי מתענין כי"ג של אדר שני

10. בבלי מגילה ב.

משנה. מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. כיצד? חל להיות ארבעה עשר בשני - כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בשלישי או ברביעי - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בחמישי - כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום. ומוקפות חומה למחר. חל להיות ערב שבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. חל להיות בשבת - כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, ומוקפות חומה למחר. חל להיות אחר השבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.

גמרא. מגילה נקראת באחד עשר. מנלן? - מנלן? כדבעינן למימר לקמן: חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים! - אנן הכי קאמרינן: מכדי, כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, דאי סלקא דעתך אנשי כנסת הגדולה ארבעה עשר וחמשה עשר תקון - אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, אלא פשיטא - כולהו אנשי כנסת הגדולה תקינו, היכא רמיזא? - אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא (אסתר ט') לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם - זמנים הרבה תקנו להם. - האי מיבעיא ליה לגופיה! - אם כן לימא קרא זמן, מאי זמניהם - זמנים טובא. - ואכתי מיבעי ליה: זמנו של זה לא כזמנו של זה! - אם כן לימא קרא זמנם, מאי זמניהם - שמעת מינה כולהו. - אימא: זמנים טובא! - זמניהם דומיא דזמנם, מה זמנם תרי - אף זמניהם תרי. - ואימא תריסר ותליסר! - כדאמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי. הכא נמי שלשה עשר זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי...

11. רש"י שם

זמן קהלה לכל היא - הכל נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מקומות, כמו שכתוב בספר, הלכך לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקרייה, דעיקר הנס בו היה.

12. רא"ש, מגילה פרק א סי' א'

... אמר רב שמואל בר יצחק שלשה עשר זמן קהלה לכל היא. פרש"י שנקהלו לעמוד על נפשם ולכך לא צריך קרא. ולא נהירא דנהי דנקהלו בו ביום כיון שקבעו הקריאה בי"ד ובחמשה עשר מנא לן שיכולין לקרות בו? ועוד דלא זמן המלחמה גורמת הקריאה אלא זמן המנוחה כדכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים וגו'.... ופירש רבינו תם זמן קהלה לכל היא שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק דכתיב ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה ודרשינן במסכת תענית מכאן לתענית צבור שצריך שלשה מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר שאנו עושין כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא בכאן ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי היכא שחל פורים להיות במוצאי שבת ולא עבדינן ליה בערב שבת נמצא בתשובת הגאונים לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ובתחנונים ולא יתכן לעשות כן בערב שבת לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת ובמסכת סופרים (פי"ז הל' ד) איתא שרבותינו שבמערב מתענין באדר שלשה תעניות של אסתר אע"פ שאותן היו בניסן לא היו רוצים להתענות בניסן שנגאלו בו אבותינו והוקם המשכן:

13. שאילתות דרב אחאי, פרשת ויקהל שאילתא סז

דאמר שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהילה לכל היא שנאמר ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ביום שלשה עשר לחדש אדר. מאי קהילה? יום תענית, ומאי יום כניסה? שמתכנסי' בו ויושבין בתענית ומבקשי' רחמים וכשחל שלשה עשר להיות בשבת מקדימין ויושבין בחמישי בשבת בתענית שהוא יום אחד עשר באדר מפני שאסור להתענות בערב שבת מפני טורח שבת וכשחל י"ג להיות בחמישי בשבת מתענין בו ביום שהוא זמנו אבל מקרא מגילה אין קורין אלא בארביסר בלבד...

14. העמק שאלה, שם

מאי קהילה יום תענית- כבר הביא הר"ן שר"ת פי' הא דאי' שם י"ג זמן קהלה לכל הוא שהוא יום תענית, ושכן פי' השאילתות... ורבנו הוסיף עוד לפרש הא דיום הכניסה לא כפרש"י שהוא יום קריאת התורה בשני וחמישי, אלא יום שמתכנסים בו ויושבים בתענית ומבקשים רחמים.... ולולי דמיסתפינא הייתי אומר ליישב עוד קושיה א' גדולה שהקשה הגר"א ז"ל סי' תרפ"ו סק"ג... מדאמרינן בירו' על יום ניקנור[1] ולית הוא עצמו אסיר מפני שהוא יום שלפני יום י"ד?! ומשני להודיעך שהוא אסור במספד. הרי מבואר שיום שלפני י"ד אסור בתענית!. ונראה דאע"ג דרבנו ור"ת והראב"ד מפרשי דברי הצומות וזעקתם, היינו צום אסתר שהיה יום קהלה לכל בתענית מכ"מ לא הוקבע כצום דווקא בי"ג אדר, משום אי אירע י"ד בשבת לידחי על יום ה'... אלא שנקבע צום אסתר בכל שנה, וממילא כל שאפשר לעשות בי"ג עושין. אבל כ"ז עד שלא שנינו מגילת תענית ולא גזרו על יו"ט לפניהם והיו רשאים לצום בי"ג, אבל מששנינו מגילת תענית, ותנן כל הכתוב במגילת תענית אסור לפניהם, ע"כ אין קובעים צום בי"ג לעולם, והי' נדחה הצום לי"א, די"ב ג"כ אסור משום יום טוריינוס[2]... אבל רבנו דקאי לאחר שבטלה מגילת תענית ונשאר קביעת הצום בי"ג...

---

[1] בתלת עשר ביה יום ניקנור

אמרו: ניקנור פולמרכוס של מלכי יון היה עובר לאלכסנדריאה בכל יום ויום, והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר מתי תיפול בידי ואהרסנה. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו, והיו הורגין עד שהגיעו לקרובין שלו, וחתכו את ראשם וקצצו את בהנות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו וקצצו את אבריו, ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאוה, ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלם ועל בית המקדש, נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כן עשו אותו יום טוב.

[2] בתרין עשר ביה יום טיריון

שתפס את לולינוס ואת פפוס אחיו בלודיקיא. אמר: אם מעמיו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים כשרים היו, ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה, ואין ראוי ליעשות נס על ידך, ואנו חייבין מיתה, ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום: הרבה דבים הרבה אריות הרבה נחשים הרבה עקרבים שיפגעו בנו. ואם אתה הורגנו, עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע דמנו מידך. אמרו: לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלי של רומי ופצעו את מחו בגזירין ובבקעות.

קנאות- שליחות בי"ד או מעשה עצמאי

קנאות- שליחות בי"ד או מעשה עצמאי

עש"ק 'ויחי' תשס"ז

1. דין בסיס (משנה, סנהדרין פא:)- הבועל ארמית קנאין פוגעים בו

2. מגבלות הדין (סנהדרין, פ"ב.)-

¨ אין מורין כן

¨ מעשה הקנאות רק בשעת מעשה העברה

¨ דין רודף חל על הקנאי

3. היחס לקנאי

¨ בבלי - יחס נייטרלי, תיאור הדין ללא חיווי של יחס ערכי למעשה.

¨ ירושלמי (סנהדרין, פ"ט, ה"ז)- הסתייגות מן המעשים עד כדי נידוי

4. קנאות- פטור דיעבדי או מעשה לכתחילי?

¨ אם בא הקנאי להימלך בבית הדין, אין בית הדין מורה לו את הלכת הקנאים אלא רק פוטר את הקנאי מעונש בדיעבד, יש לקנאי הגנת פטור (excuse) ולא הגנת צידוק (justification).

¨ 'דיעבדיות' מעשה הקנאות מסבירה את הסייג השלישי, המחיל על קנאי דין רודף. בחשיבה המשפטית הכללית, מוסכם שסייג ההגנה העצמית חל רק ביחס להתגוננות הבאה להדוף "תקיפה שלא כדין", אך לא מעשה התגוננות מפני "תוקף כדין". המחוקק אינו יכול להתיר הפעלת כוח נגד מי שפועל על פי דין, זה לא הגיוני להגן על עבריין שפגע בשוטר שביקש לעצרו או בסוהר שניסה למנוע את בריחתו מן הכלא. אם זכה זמרי לסייג ההגנה העצמית, לכאורה פינחס לא יחשב "תוקף כדין", והוא פטור מכוח הלכת הקנאים רק בדיעבד.

¨ מנגד - לשון המשנה אינה מורה על פטור דיעבדי אלא מעין אמירה מצווה. גם מדברי הבבלי נראה שמעשהו של פנחס משובח ולא בדיעבד.

5. שאלת הסמכות של הקנאי

1. אם נאמר שקנאי הוא שליח בי"ד תהיה לנו בעיה עם ההגבלות שמוטלות על הקנאי, שהרי אין מורין לו על המעשה!
2. אם נאמר שקנאי הוא עצמאי בשטח, תיווצר לנו בעיה עם האנרכיה שזה יוצר.

¨ רש"י (מקור 3)- שליחות, גם בפי' למשנה (מקור 1.ב.) מדבר על מיתת בי"ד

¨ רמב"ם (מקור 8)- ישנה הנגדה בהלכה בין בי"ד לקנאי. משמעות הדברים היא שקנאות נתפסת כפעולה עצמאית.

6. למאי נפקא מינה?

1. התראה בבועל קודם הריגתו ביד הקנאי-

¨ רמב"ם (מקור 9)- אין צורך בהתראה

¨ ראב"ד (מקור 9.ב.)- דרישה להתראה, אחרת אין לו כותרת של קנאי "משובח" = על הקנאי לשמור על דמיון כלשהו להליכי הדין המתבצעים בבית הדין.

2. קטן שבעל ארמית-

¨ רמב"ם (מקור 9, הל' ח' שם)- גם קטן בן תשע שנים

¨ מנחת חינוך (ואתחנן, מצוה תכ"ז)- והרי אינו בן דעת!

3. קנאי בזמננו, כשאר אין סמכות בי"ד להעניש

¨ שו"ע אב"ע סי' ט"ז - אין זכר לדין קנאות. ניתן לומר שישנו קשר בין סמכות בי"ד לדון לבין הפעלת דין קנאים פוגעים בו.

¨ רמב"ם- דין קנאי מופיע בהל' סנהדרין ובהל' איסורי ביאה, כלומר הדין חל ללא קשר לשאלת סמכות בי"ד בימינו.

7. "אין מורין לו"

למה אין מורין דין קנאות לקנאי?

ישנה הבחנה בין שני סוגי "הלכה ואין מורין כן":

¨ בעיה בהוראת ההלכה- כל מקום שכלל ההתנהגות (ה"הלכה") בעייתי, מפני שהוא עלול להוביל להתדרדרות במדרון חלקלק, ולכן חכמים אינם מפרסמים אותו ברבים ואינם מורים על פיו, וזאת למרות שההלכה שרירה וקיימת!

¨ בעיה עם ההוראה בשל שיקולים חיצוניים להלכה עצמה- בית הדין אינו מורה על פי ההלכה בגלל שיקולים מוסדיים. בית הדין לא רוצה לפסוק את ההלכה האמורה במפורש, אף על פי שאינו מתנגד להתנהגות עצמה, כבמקרה שלפנינו: התנהגות הקנאי רצויה בעיני בית הדין, אך הוא אינו מורה עליה במפורש, מפני שהוראה כזו עלולה לפגוע במעמדו של בית הדין, כשהציבור לא יפנים את המתח הנורמטיבי שנוצר מן העובדה שמצד אחד- בית הדין עצמו אינו דן את הבועל ארמית למיתה, ומצד שני- מורה לקנאי להרגו, והוא עלול לתפוס הוראה כזו כפגיעה בשלטון החוק. בי"ד מרחיק את עצמו כמה שיותר מהקנאי, לא נותן לו שום הרשאה משלחת (הרמ"ה, מקור 4)

8. האם ישנה מצווה לקנא?

השאלה קשורה ליכולתו של הקנאי להיחשב כרודף, שהרי אם הוא מקיים מצווה, בטח ובטח אם הוא נחשב כשליח בי"ד, לא ברור למה יכול הקנאי להיחשב כרודף ביחס לבועל ארמית.

¨ להבנה שקנאות היא שליחות בי"ד - יש מצווה בדבר, וקשה מאוד להבין איך ייתכן שנציג החוק נחשב רודף.

¨ להבנה שקנאות נתפסת כמעשה פרטי עצמאי-

¨ אין מצווה בדבר, ולכן יש אפשרות שיחשב כרודף (רמ"ה, מקור 4)

¨ אע"פ שיש מצווה בכך, בכל אופן אין כאן הסמכה של בי"ד (מיוחס לר"ן, מקור 6)

9. שאלת האיסור של בעילת ארמית

מהו האיסור שבגינו נהרג בועל ארמית?

¨ איסור דאורייתא "לא תתחתן בם" או איסור דרבנן.

האם לאו זה שייך בכל הגויים או מוגבל רק לאותן אומות שהיו בארץ ישראל בזמן הכיבוש?

האם איסור זה חל גם על בעילה בלא נישואין?

אולם גם אם הבועל ארמית אינו עובר על איסור דאורייתא, ברור כי הוא עובר על איסור מדבריהם (הגמ' בע"ז, מקור 10). ועדיין יש לשאול מה מחיל על החוטא את דין המוות המוצא לפועל על ידי הקנאי.

¨ גמ' בע"ז- נראה שפרהסיה היא פקטור משמעותי במרכיבי העברה של בעילת גויה.

ההסבר- היסוד המחייב לדין המוות הוא חילול ה', ולא עצם מעשה הבעילה.

וזהו גם ההסבר בגמ' בסנהדרין.

¨ הרמב"ן (מקור 11)- יש יסוד של גילוי עריות במעשה הביאה עצמו. הפרהסיה אינה הרכיב הקריטי בהחלת עונש המוות ע"י הקנאי.

קשה- אם כך, למה ישנה חלוקה בגמ' בין פרהסיה וצנעא?

10. הקשר בין שאלת האיסור בבעילת ארמית ושאלת מקור הסמכות של הקנאי

¨ מעשה העברה – הביאה = עברה מוכרת לבי"ד. במצב כזה יש לבי"ד כלים וסמכות לדון בעברה כזו. קנאי יכול להיות שליח של בי"ד

¨ מעשה העברה - חילול ה' = זו לא עברה ברת עונשין ע"י בי"ד. הקנאי הוא עצמאי לחלוטין בפעולתו ואינו קשור לבי"ד.

הבועל ארמית- קנאין פוגעין בו - דף מקורות

הבועל ארמית- קנאין פוגעין בו

עש"ק 'ויחי' תשס"ז

• היחס לקנאי

• דיעבד/ לכתחילה

• סמכות: שליחות בי"ד/ע צמאי

• "הלכה ואין מורין כן"

• מצווה/ רשות

• איסור בעילת ארמית: גילוי עריות/ חילול ה'

1. סנהדרין פא:

הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין. זר ששמש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים:

1.ב. רש"י על המשנה-

קנאים פוגעין בו- בני אדם כשרים המתקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה אבל לאחר מיכן אין מיתתו מסורה לבית דין והלכה למשה מסיני הוא.

2. גמרא, פ"ב.

א"ר חסדא הבא לימלך אין מורין לו איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא... וכתיב (במדבר כה) וירא פנחס בן אלעזר מה ראה? אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את <הכותית> {הגויה} קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא ושמואל אמר ראה (משלי כא) שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב... א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר...

3. רש"י שם

פרוונקא - שליח

4. יד רמ"ה, שם

הבא לימלך, אין מורין לו - אם בא אדם ושאל: הנה פלוני בועל גויה, מהו לילך ולהרגו? אין מורין לו, שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו, דעושה מעשה על ידי עצמו, אבל על ידי שליח לא. והאי כי אתי ומימלך, אי אמרינן ליה: זיל קטול, הו"ל שלוחין... ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס, אף על פי שלא פירש, אין זמרי נהרג עליו. מאי טעמא? דפנחס רודף הוה, שהרי אין מצווה להורגו, אלא רשות בעלמא, שהרי אין מורין לו. וכשם שניתן לפנחס רשות להרגו לזמרי, כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פנחס.

5. רבנו ירוחם (חלק מישרים, נתיב לא, חלק ב, צג, טור ב)

ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי, אפילו בשעת מעשה, אינו נהרג, כי רודף היה הקנאי, כי אינו מצווה להורגו, אלא רשות בעלמא

6. חידושים מיוחסים לר"ן

אף על פי שברשות הוא עושה, וגם שהוא מצווה בדבר, אין האחר נהרג עליו, מאחר שאין עושה ברשות בי"ד, דאם בא לימלך אין מורין לו... והבא להרגך השכם להרגו, בכל שאינו מחויב מיתת בית דין בדבר.

7. ירושלמי סנהדרין, פרק ט הלכה ז

הבועל ארמית. תני רבי ישמעאל זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים מעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגומר.

8. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ח

י הגונב כלי שרת מן המקדש, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית--אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן; וכל ההורגן, זכה.

9. רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב

ד כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות--אם בעלה בפרהסיה, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר--אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין; ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.

ה ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן, אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר "ואת האישה אל קובתה" (במדבר כה,ח); אבל אם פירש, אין הורגין אותו, ואם הרגו, נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להורגו--אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה; ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו--אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב, אין הקנאין פוגעים בו; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו לא פגעו בו קנאים, ולא הלקוהו בית דין--הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא נכרת, שנאמר "כי חילל יהודה, את קודש ה' אשר אהב, ובעל, בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה" (מלאכי ב,יא-יב): אם ישראל הוא, לא יהיה לו "ער" בחכמים "ועונה" בתלמידים; ואם כוהן הוא, לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר "ובעל, בת אל נכר", ונקרא מחלל קודש.

ז עוון זה--אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך; אלא יש בו הפסד, שאין בכל העריות כמותו: שהבן מן הערווה, בנו הוא לכל דבר; ובכלל ישראל ייחשב, ואף על פי שהוא ממזר. והבן מן הגויה, אינו בנו--שנאמר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. [ח] ודבר זה גורם להידבק בגויים, שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ה', ולמעול בו.

ח [ט] גוי הבא על בת ישראל--אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג. [י] אבל ישראל שבא על הגויה--בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד, כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר--הרוגו" (במדבר לא,טז-יז).

9.ב. ראב"ד שם

כל הבועל עכו"ם- כתב הראב"ד ז"ל שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין עכ"ל.

10. עבודה זרה, ל"ו.

אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן וגניבא משמיה דרב אמר כולן משום <עבודת כוכבים> {עבודה זרה} גזרו בהן... בנותיהן דאורייתא היא דכתיב (דברים ז) לא תתחתן בם?! דאורייתא ז' אומות, אבל שאר <עובדי כוכבים> {גוים} לא ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר <עובדי כוכבים> {גוים}. ולר"ש בן יוחי דאמר (דברים ז) כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירות מאי איכא למימר אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. זנות נמי בבית דינו של שם גזרו דכתיב (בראשית לח) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף?! אלא דאורייתא <עובד כוכבים> {גוי} הבא על בת ישראל דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על <העובדת כוכבים> {הגויה} לא ואתו אינהו גזור אפי' ישראל הבא על העובדת כוכבים. ישראל הבא על <העובדת כוכבים> {הגויה} הלכה למשה מסיני היא דאמר מר הבועל ארמית קנאין פוגעין בו?! א"ל [אלא] דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא. בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו [דכי אתא רב דימי אמר ב"ד של חשמונאי גזרו] ישראל הבא על <העובדת כוכבים> {הגויה} חייב משום נשג"א...

11. רמב"ן במלחמות ה' (י"ח. מדפי הרי"ף)

תדע שהרי ג' עברות אלו החמורות לא מפני קידוש השם נאסרו לפיכך אע"פ שאינו מתכוון להעבירו אסור אבל שאר עברות שנאסרו מ"ונקדשתי" הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קידוש השם. ... מיהו מעובדא דאמרי' לעיל מסתברא דישראל הבא על הנוכרית מיקרי גילוי עריות משום דקנאין פוגעים בו והווי ליה כחייבי מיתות...