ברכה על חצי הלל בראש חודש
ע"ש בהעלותך, תשס"ו, 8.6.06
העדר מקור להלל בר"ח
- גמ' ערכין י' ע"ב (מקור 1) – לא איקדיש בעשיית מלאכה ולכן אין בו הלל, אף שמכונה 'מועד': "קרא עלי מועד" (איכה)
גמ' תענית כ"ח ע"ב (מקור 2)- אמר רבא: זאת אומרת, הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא". מדברי רבא משמע שיש הלל בר"ח, אלא שאינו דאורייתא.
מנהג א"י
מתוך שיטת רב בגמ' בתענית, מקור 2, משמע שבא"י לא קראו הלל בר"ח בכלל.
מנהג בני בבל
למה קוראים ולמה בדילוג?
- שטמ"ק ברכות, מקור 3- הציבור קוראים הלל בר"ח זכר לקידוש החודש
- מאירי תענית, מקור 4- פרסום ראש החודש נעשה ע"י אמירת הלל.
- יש בר"ח איסור מסוים על עשיית מלאכה, בהתאם לדרישת הגמ' בערכין (עמק הלכה ע"פ מרדכי בסוכה, מקור 5)
- שיבולי הלקט, מקור 6- רמז ממזמור הללו א-ל בקודשו.
למה בדילוג?
- מנהג פחוּת מהלכה ולכן קוראים בדילוג (רמב"ם, אבודרהם-מקור 7)
- יום כפרה לתינוקות ולכן אין להשלים בו הלל, בדומה לר"ה ויוהכ"פ בהם אין הלל (ספר המנהגים לר' אייזיק טירנא- מקור 8)
צריך לזכור שבמסורת חז"ל ר"ח הוא חג הנשים, ששובתות בו ממלאכה וזה ע"פ סממנים של לידה, הצלת ילדים מאסכרה ועוד.
האם ברכו בבבל על ההלל אותו קראו בתורת מנהג?
- בה"ג (סוף הל' לולב, מקור 9): מברכים תחילה וסוף
- שבל"ק בשם רב עמרם גאון, מקור 10
שיטת הרי"ף, מקור 11
יחיד לא קורא בברכה
ציבור קורא בברכה
למה?
- אולי ניתן לומר שיש במנהג של ציבור מאפיין אחר שמעניק לו תוקף חזק יותר, עד שניתן לו "וציוונו". זה אפשרי בכל מנהג של ציבור, כמו למשל הדלקה בבי"כ בחנוכה.
- ייתכן שזה דין ספציפי בהלל. הלל הוא מנהג שדווקא בציבור יכול לקבל תוקף הלכתי משמעותי יותר, משא"כ בשאר המנהגים.
שיטת ר"ת, מקור 13
כולם מברכים, גם יחיד וגם ציבור. הראיה לכך שודאי ישנה ברכה היא הסוגיה בברכות העוסקת בהפסק, ללא ברכה על ההלל מדובר בסתם פרקי תהילים שמותר להפסיק בהם.
האבחנה של ר"ת היא בין מנהג כמצוה לבין "טלטול בעלמא"
במחזור ויטרי (מקור 14) מובאת תשובת ר"ת ובה יש הסבר מעניין למה מברכים דווקא בהלל- הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף ולכן היה צריך דווקא לברך כדי להראות שיש עניין מיחד להלל ולא סתם קוראים הלל.
שיטת רמב"ם (מקור 16) ורש"י (מקור 14)
שיטת רש"י ע"פ מחזור ויטרי: הבעיה היא עם המילים "וציוונו" אבל בהחלט ניתן לברך את הברכה הסופית של מלך מהולל בתשבחות.
ניתן לומר בדעת הרמב"ם שאין שום ברכה על מנהג.
אין מברכים על מנהג, ראיה מסוגית הגמ' בסוכה מ"ד: (מקור 15)
האומנם אין מברכים על מנהג?
- תשובת ר"ת- ערבה: "טלטול בעלמא" ובדומה גם הראב"ד (מקור 16): "ואין לנו ללמוד מערבה, לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה?"
- ראבי"ה (מקור 17): ערבה הוא מנהג נביאים, הלל הוא מנהג ישראל
קשה- בדיוק הפוך! נביא לכאורה גדול מישראל וכך נראה מלשון הרמב"ם "ואין צריך לומר מנהג חכמים..."
תשובה- לא! יש לעמ"י סגולה לחדש הלכות ביד חכמים, משא"כ אצל נביא, ש"לא בשמים היא" ונמסרה התורה לעמ"י.
- ראבי"ה 2 (מקור 17): מנהג הנביאים בערבה היה שלא לברך.
- ר' ישעיה דיטראני (שבל"ק, מקור 18)- דבר שהוא חובה ונהגו להוסיף עליו ולהרחיבו- מברכים עליו. כך ברכת הפטרה במנחה של שבת, כך הלל בר"ח שהוא הרחבת הלל של מועדים. ערבה אינה הרחבה.
פסק השו"ע בהדלקת נר יוהכ"פ, מקור 19 - מביא את שני המנהגים, אבל ברור שמי שנוהג להדליק, מדליק בברכה.
פסק מרן לגבי הלל בר"ח, מקור 20
לכאורה, עוקב לשיטת הרמב"ם.
בעיה א', שהרי"ף והרא"ש פסקו לברך –
הרי"ף פסק לברך, לפחות במקרה של ציבור (ב"י סי' תכב ד"ה ןרבו)
הרא"ש (שבת פ"ב סי' י"ז, ברכות פ"ב סי' ו')- כבר נהגו לברך
בעיה ב'- פסק שו"ע לענין הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת- פוסק לברך (תרעא, ז) (מקור 21)
הגרע"י טוען שזו אינה קושיה, כי הדלקה שכזו היא הרחבה של המצוה.
קשה על דבריו- הרי ראינו בשבל"ק את דעת רי"ד שהלל בר"ח הוא ג"כ הרחבת הלל של מועדים.
ריב"ש קי"א (מקור 22) נר חנוכה בבי"כ- מנהג חשוב כמו הלל בר"ח
טלטול ערבה - זו פעולה סתמית שאינה בעלת צביון מיוחד, ורק הציווי הוא המחייב את עשייתה, אולם בפעולות בעלות צביון של מצוה כדוגמת הלל בר"ח ויו"ט שני של גלויות, יש על מה להחיל ברכה
פתרון: כדי לתקן ברכה על הלל צריך 2 רכיבים:
- ברכה על מנהג בעל תוכן 'חיובי', לא פעולה סתמית אלא פעולה בעלת משמעות דתית הלכתית שמחדשת משהו.
- הלל בר"ח הוא חידוש, לא רק זכר ל..., יש בו פעולה דתית פוזיטיבית.
שיטת המנהיג (סימן קמ"ח) (מקור 23) – ע"פ ההסבר הראשון, הדלקת נר חנוכה היא רק זכר למקדש. אם נאמר כך גם בהלל בר"ח, הרי שמדובר במנהג בעל חשיבות פחותה. ע"פ השטמ"ק, הלל בבבל היה רק זכר לקידוש החודש בארץ ישראל ואז חשיבותו העצמית פחותה. אבל אם נאמר שיש בהלל של ראש חודש יסוד פוזיטיבי חזק יותר, יש בו מקום לברכה. יסוד זה יכול להיות פרסומו של ר"ח או איסור מלאכה בשל קדושת יום מיוחדת.
הסבר החת"ס (מקור 24) למח' ר"ת-רמב"ם
השאלה: מה ההבדל בין מצוה דרבנן מכח "שאל אביך ויגדך" או "לא תסור מכל אשר יורוך" ממנהג בו יש דין "אל תיטוש תורת אמך" שנאמר על מי שמפר מנהג?
תשובה: כשמנהג יוצר מציאות של "שב ואל תעשה" מעין מצוות לא תעשה, בכך הוא גם יוצר מציאות חיובית של מעין "עשה" כמו קיום של יו"ט שני.
אבל כשמנהג מטיל חובת עשייה של פעולה, אין הוא אומר בכל מה דינו של מי שנמנע מלעשות חובה זאת ולכן פה לא שייך "וציוונו" בברכה.
[בעיה- יש פה כשל הגיוני, שממציאות של איסור יכול לצמוח חיוב המלווה בברכה ואילו ממציאות של הטלת חובה לא צומחת חובת ברכה!]
מח' ר"ת והרמב"ם:
הרמב"ם- בכל מנהגי קום עשה לא צומחת חובת ברכה בשל העדר סנקציה על המפר.
ר"ת- לא, במקום בו לא ניכרת המצווה אכן אין דין "אל תיטוש" אבל במקום בו ניכרת המצווה, חל איסור של "אל תיטוש" וממילא מתוך האיסור צומחת החובה המלווה בברכה.
איך נוצר בכלל מנהג קריאת הלל ללא ברכה: או שזו חובה בברכה או שמדובר בקריאת פרקי תהילים בעלמא?
סברת הרב טולדאנו (תחומין)- תמהיל של מנהג ספרד לקרוא בברכה עם מנהג א"י שלא לקרוא בכלל. הרמב"ם הספרדי הגיע למצרים, שם יש קהילה ארץ ישראלית ולאור מנהגה הוא משנה את טעמו אבל כיוון שיש מנהג לקרוא הלל, הוא בוחר לפסוק שלא לברך. כשמרן פוסק בשו"ע הוא מוצא לפניו שני מנהגים סותרים: לברך בהדלקת נר חנוכה ומנגד לא לברך בקריאת הלל בר"ח.
