בס"ד
הקדמה לגמרא:
"וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם..והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ז)
רב יהודה דורש ההפך מפשוטו של פסוק את שתי התופעות הנזכרות בפסוק, לקללה:
גם העיר שירדו עליה גשמים תסבול, כיוון שמרוב גשמים תתקלקל התבואה.
אי לכך מביאה הגמרא ארבעה מקומות נוספים בהם דורש רבי יהודה פסוקים להפך ממשמעותם. פסוקים שמשמעותם פורענות, נדרשים לטובה.
הפסוק הרביעי הנדרש לברכה הוא קללת אחיה השילוני את ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א יד)-
אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי כז): "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע:
אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה", מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עימהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו.
אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד): "כארזים <עלי מים>", מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.
ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים.
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
הפתגם המקדים את סיפורנו, מפתיע, כמו דבריו של רב יהודה, והורס את האסוציאציות שיש לנו מלימוד המקרא המסווגות את הארז - כחיובי, ואת הקנה – כשלילי:קנה - "קנה וסוף קמלו" (ישעיהו יט 6); "קנה רצוץ לא ישבור" (ישעיהו מב 3);"משענת קנה לבית ישראל" (יחזקאל כט 6); "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר יסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו" (מל"ב יח 21); ועוד.
בכל המקומות בהם מופיע הקנה במקרא הוא משמש כמטפורה למשענת שקרית, למשהו בלתי עמיד. ארז - "אתן במדבר ארז" (ישעיהו מא 19); "הנה אשור ארז בלבנון" (יחזקאל לא 3) ; "נצור עליה לוח ארז" (שה"ש ח 9 ); "החח שלח אל הארז אשר בלבנון" (מל"ב יד 9 ); "כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב 15 );
"כארז בלבנון ישגה" (תהילים צב 13); "והיה לארז אדיר" (יחזקאל יז 23) ; "קרת בתינו ארזים" (שה"ש א 17) ;
המקדש בנוי ארזים. כל הדימויים המשתמשים בארז מביאים אותו כמשהו יציב, נאה, עמיד. היפוכו של הקנה.
לסיפור שלהלן הובא אף הסבר המהר"ל בנתיבות עולם ב', נתיב הענוה / פרק ז' (מופיע בדף המקורות)
להרחבה נוספת- ניתן להסתכל ב"עין יעקב" ובפירוש "עיון יעקב" שם.
מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון (בנו של רשב"י) ממגדל גדור מבית רבו (הנמצא בקרבת מעיינות אל חמא מזרחית לכנרת- כנראה מעל הירמוך)
והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר (או הירדן או הכינרת. כל מקום לא כתוב לאן הלך. הכתוב מתאר טיול ופסטורליה)
ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. (מתוארים כאן שילוב והתאמה של שתי ההנאות, הרוחנית והאסטטית: התאמה בין מעשה ידי אדם - לימוד, למעשה ידי הקב"ה - נופו של הנהר. ההרמוניה בין הפנימי לחיצוני, נוחות הרכיבה על החמור, כל אלה גרמו לו להתנשאות)
(בשיא תחושת ההרמוניה) נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר (ההפך המוחלט מהאסטטיות ומהיופי החיצוני)
אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו (לא רק שר' אלעזר לא עונה לו אלא הוא אף משיב בהערה בוטה כלפיו, כלפי תוכנו ואנשי עירו. מצד שני ניתן לפרש שר' אלעזר הוא זה שפונה ואינו נענה, ולפי הסבר זה- על אף שהצליח להתגבר על הסלידה האסתטית, הפגיעה בכללי הנימוס והכבוד מכעיסה אותו עד שמטיח בו (במכוער) משפט חריף ביותר, מעליב ופוגע: "ריקא!", אדם שאין בו מדות טובות, אין בו דרך ארץ, אין בו תלמוד תורה. כלומר, ר' אלעזר שופט מהתנהגותו על מהותו כולה.) הבלטות ירוקות- מינוחים קיצוניים הבאים לבטא את ההנגדה
אמר לו: "ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך". (ר' אלעזר עושה הכללה מהכיעור של הפרט, היחיד, ומשייכו לקבוצת המכוערים, לכל בני עירו.)
אמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
(ראשית- המכוער מראה לר' אלעזר כי אינו ריק מתוכן.
שנית- המכוער שולח אותו להתמודד מול בורא הנוף, התורה, האדם
שלישית- המכוער מעביר מסר כי אין כאן רובד אישי אלא זה בינך לבין ה'. דבר זה קשה היות ואח"כ המכוער אינו מוכן למחול כלל וכלל ברובד האישי)
עד כאן רואים כי אכן תואם הסיפור את הפתגם שהופיע בראשיתו: המכוער, רך כקנה - מנומס, ושואל בשלום החכם ואילו רבי אלעזר - קשה כארז, אינו משיב לברכת השלום, ופוגע במכוער.
כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי לך, מחול לי" (במה בדיוק חטא? הבין שהמכוער אינו ריקה, הבין כי ההערכה לאדם לא צריכה לנבוע מהנתונים איתם נולד. עוד אנו רואים כי מעבר לירידה מהגובה הפיסי, קיימת גם ירידה מגאווה, לשפלות הרוח. רבי אלעזר החל את דרכו במגדל גדור, ירד לנהר על חמור, ירד מן החמור, השתטח. הירידות הפיסיות ממגדל בית הרב, מגובהה של תורה, עד להשתטחות על האדמה, מקבילות לירידות הרוחניות, מגאווה להשפלה. ר' אלעזר אינו מסתפק בעמידה מול המכוער, באותו גובה אלא הוא משתטח ומבקש את מחילת המכוער. ר' אלעזר עובר מקיצוניות ההתנשאות לקיצוניות שפלות הגוף והרוח). אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". (עתה אין זו תשובה הולמת אלא נסיון ניגוח. זו דחייה המציבה תנאי בלתי אפשרי—המכוער הופך לארז, אין הוא רוצה לסלוח)
ר' שמעון והמכוער ניצבים זה לעומת זה על שפת הכינרת בלי קהל. ר' שמעון יכול היה להסתפק בבקשת המחילה מן המכוער ולהסתלק משם בלי לראותו יותר לעולם, אולם ההלכה מחייבת לבקש מחילה "עד שירצה אותו" ולא להסתפק בבקשת מחילה כדי לצאת ידי חובה. העבירות נעשות לעיניו של הקב"ה גם אם אין עדים בשר ודם.
היינו, המעשה הרע הוא רע כשלעצמו ולא משום שיש לו עדים (גם בין אדם לחבירו כרוך אחר בין אדם למקום).
כאן מתחיל חציו השני של הסיפור, המקביל בצורה הפוכה לחלקו הראשון
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו (יש כאן עמימות: מי מטייל אחרי מי? לאיזו עיר הגיעו? המינוח 'מטייל' נשמע אירוני).
יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי רבי מורי מורי" (הקבלה הפוכה: ר' אלעזר שותק- שתיקה של בושה ולא של זלזול, הרי זו העיר שבה כולן מכוערין)
אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי?"
אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך"
אמר להם: "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל" (ראשית יש כאן הקבלה הפוכה לשמא כל בני עירך מכוערין כמותך. שנית- המכוער מצליח להחזיר לר' אלעזר עלבון חמור פי כמה מן העלבון שזה שלח בו, שהרי המכוער מלבין את פניו בציבור ופוגע במעמדו כרב. במצב זה ר' אלעזר יכול היה לספר את הסיפור המלא אולם הוא מעדיף לשתוק ולשאת את עלבונו. הוא נוהג כבעל-תשובה טיפוסי, המנסה למרק את חטאו בייסורים שהרי ודאי שסובל קשות מן המעמד המשפיל. שתיקת עלבונו ברבים הנובעת מתוך תחושה של עומק החטא, אינה פוגעת באדם לבד מעצמו והיא חלק מתהליך התשובה שלו).
אמרו לו: "מפני מה?"
אמר להם: "כך וכך עשה לי" (יש כאן היפוך היוצרות, המכוער מספר את סיפור עלבונו ומשמיט פרק חשוב, שרבי אלעזר הכיר בחטאו, ובקש את סליחתו. גם כאן ר' אלעזר שותק)
אמרו לו: "אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא" (אין ויכוח על עצם המעשה של ר' אלעזר. ברם, בני העיר מבקשים את סליחתו בשל היותו ת"ח. ניתן להסמיך לכך את מאמר חז"ל שת"ח שחטא אל תהרהר עליו, היות ובטוח עשה תשובה).
אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן" (לדעת המכוער, אין מקום למחילה, ובכל זאת הוא נענה לבקשת אנשי העיר הכופין עליו מחילה. המחילה היא מחילה התלויה בדבר והתנאי שהציב תמוה שהרי ר' שמעון התחרט? אלא שבמחילה יש עוקץ וזלזול. מצד שני המחילה מדגישה את המעשה דווקא ולא את לימוד התורה. כאן טמון המסר החשוב "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. כלומר, לימוד התורה אינו ערובה לקלקול מוסרי הנובע מגאווה").
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז..
ר' שמעון אשר התחיל את הסיפור ב"בית רבו" חוזר ונכנס לבית-המדרש, סוגר מעגל.
יציאתו מן העולם הסגור לימדה אותו משהו, הוא רוצה להוציא ממנה מסקנה.
על-פי סיפורו של האדם המכוער, ר' אלעזר היה קשה כארז והמכוער מוחל וסולח, רך כקנה. הארז מסמל תוקפנות, והקנה - הליכה לקראת הזולת. אולם לאמיתו של דבר היה המכוער קשה כארז, עקשן, קשה להתרצות ודווקא ר' אלעזר הוכיח ענוותנות, כופף את עצמו, השתטח על האדמה וכו'.
ר' אלעזר חולק את התובנה עם הקב"ה אך לא עם הקהל. במילים אחרות, הוא ממשיך לשתוק כדי שלא להעליב פעם נוספת את המכוער.
ר' אלעזר נוטל את הארז, עץ שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות חיובית ומקנה לו משמעות שלילית, הוא מגלה שגם ביפה יש תכונה מכוערת. מאידך הוא נוטל את הקנה, שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות שלילית - ומראה שב"מכוער" טמונה תכונה חיובית.
ר' אלעזר לומד שאין ללכת שולל אחרי התדמית החיצונית, שהרי לכל אורך הסיפור היא מתגלה כשגויה. השמחה על ההצלחה בלימוד תורה מכסה על אטימות לב, זה שנראה רך כקנה הוא בעצם קשה כארז וכיו"ב.
יוצא איפה כי דווקא רבי אלעזר הוא הדמות המשתנה בסיפור. הוא למד לקח ושינה את דרכי התנהגותו, ואילו המכוער, מסרב לסלוח, ונשאר מבוצר בעמדתו, כארז- סיבה לכך שרק שמו של ר' אלעזר מופיע במפורש.
מאידך ניתן להסביר שזהו סיפור המשלים לסיפור המערה עם אביו, רשב"י, (אשר גם שם יש תהליך של נפילה ואח"כ סוג של 'חזרה בתשובה') המראה על השינוי בר' אלעזר וע"כ שמו מוזכר.
הערה: במהלך הלימוד המשותף הושמעו רעיונות שונים וכיוונים אחרים ומבורכים לפרש את הסיפור הנ"ל. פה הובא כיוון אחד אך הוא אינו מחייב.
הקדמה לגמרא:
"וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם..והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ז)
רב יהודה דורש ההפך מפשוטו של פסוק את שתי התופעות הנזכרות בפסוק, לקללה:
גם העיר שירדו עליה גשמים תסבול, כיוון שמרוב גשמים תתקלקל התבואה.
אי לכך מביאה הגמרא ארבעה מקומות נוספים בהם דורש רבי יהודה פסוקים להפך ממשמעותם. פסוקים שמשמעותם פורענות, נדרשים לטובה.
הפסוק הרביעי הנדרש לברכה הוא קללת אחיה השילוני את ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א יד)-
אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי כז): "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע:
אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה", מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עימהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו.
אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד): "כארזים <עלי מים>", מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.
ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים.
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
הפתגם המקדים את סיפורנו, מפתיע, כמו דבריו של רב יהודה, והורס את האסוציאציות שיש לנו מלימוד המקרא המסווגות את הארז - כחיובי, ואת הקנה – כשלילי:קנה - "קנה וסוף קמלו" (ישעיהו יט 6); "קנה רצוץ לא ישבור" (ישעיהו מב 3);"משענת קנה לבית ישראל" (יחזקאל כט 6); "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר יסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו" (מל"ב יח 21); ועוד.
בכל המקומות בהם מופיע הקנה במקרא הוא משמש כמטפורה למשענת שקרית, למשהו בלתי עמיד. ארז - "אתן במדבר ארז" (ישעיהו מא 19); "הנה אשור ארז בלבנון" (יחזקאל לא 3) ; "נצור עליה לוח ארז" (שה"ש ח 9 ); "החח שלח אל הארז אשר בלבנון" (מל"ב יד 9 ); "כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב 15 );
"כארז בלבנון ישגה" (תהילים צב 13); "והיה לארז אדיר" (יחזקאל יז 23) ; "קרת בתינו ארזים" (שה"ש א 17) ;
המקדש בנוי ארזים. כל הדימויים המשתמשים בארז מביאים אותו כמשהו יציב, נאה, עמיד. היפוכו של הקנה.
לסיפור שלהלן הובא אף הסבר המהר"ל בנתיבות עולם ב', נתיב הענוה / פרק ז' (מופיע בדף המקורות)
להרחבה נוספת- ניתן להסתכל ב"עין יעקב" ובפירוש "עיון יעקב" שם.
מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון (בנו של רשב"י) ממגדל גדור מבית רבו (הנמצא בקרבת מעיינות אל חמא מזרחית לכנרת- כנראה מעל הירמוך)
והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר (או הירדן או הכינרת. כל מקום לא כתוב לאן הלך. הכתוב מתאר טיול ופסטורליה)
ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. (מתוארים כאן שילוב והתאמה של שתי ההנאות, הרוחנית והאסטטית: התאמה בין מעשה ידי אדם - לימוד, למעשה ידי הקב"ה - נופו של הנהר. ההרמוניה בין הפנימי לחיצוני, נוחות הרכיבה על החמור, כל אלה גרמו לו להתנשאות)
(בשיא תחושת ההרמוניה) נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר (ההפך המוחלט מהאסטטיות ומהיופי החיצוני)
אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו (לא רק שר' אלעזר לא עונה לו אלא הוא אף משיב בהערה בוטה כלפיו, כלפי תוכנו ואנשי עירו. מצד שני ניתן לפרש שר' אלעזר הוא זה שפונה ואינו נענה, ולפי הסבר זה- על אף שהצליח להתגבר על הסלידה האסתטית, הפגיעה בכללי הנימוס והכבוד מכעיסה אותו עד שמטיח בו (במכוער) משפט חריף ביותר, מעליב ופוגע: "ריקא!", אדם שאין בו מדות טובות, אין בו דרך ארץ, אין בו תלמוד תורה. כלומר, ר' אלעזר שופט מהתנהגותו על מהותו כולה.) הבלטות ירוקות- מינוחים קיצוניים הבאים לבטא את ההנגדה
אמר לו: "ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך". (ר' אלעזר עושה הכללה מהכיעור של הפרט, היחיד, ומשייכו לקבוצת המכוערים, לכל בני עירו.)
אמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
(ראשית- המכוער מראה לר' אלעזר כי אינו ריק מתוכן.
שנית- המכוער שולח אותו להתמודד מול בורא הנוף, התורה, האדם
שלישית- המכוער מעביר מסר כי אין כאן רובד אישי אלא זה בינך לבין ה'. דבר זה קשה היות ואח"כ המכוער אינו מוכן למחול כלל וכלל ברובד האישי)
עד כאן רואים כי אכן תואם הסיפור את הפתגם שהופיע בראשיתו: המכוער, רך כקנה - מנומס, ושואל בשלום החכם ואילו רבי אלעזר - קשה כארז, אינו משיב לברכת השלום, ופוגע במכוער.
כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי לך, מחול לי" (במה בדיוק חטא? הבין שהמכוער אינו ריקה, הבין כי ההערכה לאדם לא צריכה לנבוע מהנתונים איתם נולד. עוד אנו רואים כי מעבר לירידה מהגובה הפיסי, קיימת גם ירידה מגאווה, לשפלות הרוח. רבי אלעזר החל את דרכו במגדל גדור, ירד לנהר על חמור, ירד מן החמור, השתטח. הירידות הפיסיות ממגדל בית הרב, מגובהה של תורה, עד להשתטחות על האדמה, מקבילות לירידות הרוחניות, מגאווה להשפלה. ר' אלעזר אינו מסתפק בעמידה מול המכוער, באותו גובה אלא הוא משתטח ומבקש את מחילת המכוער. ר' אלעזר עובר מקיצוניות ההתנשאות לקיצוניות שפלות הגוף והרוח). אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". (עתה אין זו תשובה הולמת אלא נסיון ניגוח. זו דחייה המציבה תנאי בלתי אפשרי—המכוער הופך לארז, אין הוא רוצה לסלוח)
ר' שמעון והמכוער ניצבים זה לעומת זה על שפת הכינרת בלי קהל. ר' שמעון יכול היה להסתפק בבקשת המחילה מן המכוער ולהסתלק משם בלי לראותו יותר לעולם, אולם ההלכה מחייבת לבקש מחילה "עד שירצה אותו" ולא להסתפק בבקשת מחילה כדי לצאת ידי חובה. העבירות נעשות לעיניו של הקב"ה גם אם אין עדים בשר ודם.
היינו, המעשה הרע הוא רע כשלעצמו ולא משום שיש לו עדים (גם בין אדם לחבירו כרוך אחר בין אדם למקום).
כאן מתחיל חציו השני של הסיפור, המקביל בצורה הפוכה לחלקו הראשון
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו (יש כאן עמימות: מי מטייל אחרי מי? לאיזו עיר הגיעו? המינוח 'מטייל' נשמע אירוני).
יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי רבי מורי מורי" (הקבלה הפוכה: ר' אלעזר שותק- שתיקה של בושה ולא של זלזול, הרי זו העיר שבה כולן מכוערין)
אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי?"
אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך"
אמר להם: "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל" (ראשית יש כאן הקבלה הפוכה לשמא כל בני עירך מכוערין כמותך. שנית- המכוער מצליח להחזיר לר' אלעזר עלבון חמור פי כמה מן העלבון שזה שלח בו, שהרי המכוער מלבין את פניו בציבור ופוגע במעמדו כרב. במצב זה ר' אלעזר יכול היה לספר את הסיפור המלא אולם הוא מעדיף לשתוק ולשאת את עלבונו. הוא נוהג כבעל-תשובה טיפוסי, המנסה למרק את חטאו בייסורים שהרי ודאי שסובל קשות מן המעמד המשפיל. שתיקת עלבונו ברבים הנובעת מתוך תחושה של עומק החטא, אינה פוגעת באדם לבד מעצמו והיא חלק מתהליך התשובה שלו).
אמרו לו: "מפני מה?"
אמר להם: "כך וכך עשה לי" (יש כאן היפוך היוצרות, המכוער מספר את סיפור עלבונו ומשמיט פרק חשוב, שרבי אלעזר הכיר בחטאו, ובקש את סליחתו. גם כאן ר' אלעזר שותק)
אמרו לו: "אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא" (אין ויכוח על עצם המעשה של ר' אלעזר. ברם, בני העיר מבקשים את סליחתו בשל היותו ת"ח. ניתן להסמיך לכך את מאמר חז"ל שת"ח שחטא אל תהרהר עליו, היות ובטוח עשה תשובה).
אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן" (לדעת המכוער, אין מקום למחילה, ובכל זאת הוא נענה לבקשת אנשי העיר הכופין עליו מחילה. המחילה היא מחילה התלויה בדבר והתנאי שהציב תמוה שהרי ר' שמעון התחרט? אלא שבמחילה יש עוקץ וזלזול. מצד שני המחילה מדגישה את המעשה דווקא ולא את לימוד התורה. כאן טמון המסר החשוב "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. כלומר, לימוד התורה אינו ערובה לקלקול מוסרי הנובע מגאווה").
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז..
ר' שמעון אשר התחיל את הסיפור ב"בית רבו" חוזר ונכנס לבית-המדרש, סוגר מעגל.
יציאתו מן העולם הסגור לימדה אותו משהו, הוא רוצה להוציא ממנה מסקנה.
על-פי סיפורו של האדם המכוער, ר' אלעזר היה קשה כארז והמכוער מוחל וסולח, רך כקנה. הארז מסמל תוקפנות, והקנה - הליכה לקראת הזולת. אולם לאמיתו של דבר היה המכוער קשה כארז, עקשן, קשה להתרצות ודווקא ר' אלעזר הוכיח ענוותנות, כופף את עצמו, השתטח על האדמה וכו'.
ר' אלעזר חולק את התובנה עם הקב"ה אך לא עם הקהל. במילים אחרות, הוא ממשיך לשתוק כדי שלא להעליב פעם נוספת את המכוער.
ר' אלעזר נוטל את הארז, עץ שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות חיובית ומקנה לו משמעות שלילית, הוא מגלה שגם ביפה יש תכונה מכוערת. מאידך הוא נוטל את הקנה, שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות שלילית - ומראה שב"מכוער" טמונה תכונה חיובית.
ר' אלעזר לומד שאין ללכת שולל אחרי התדמית החיצונית, שהרי לכל אורך הסיפור היא מתגלה כשגויה. השמחה על ההצלחה בלימוד תורה מכסה על אטימות לב, זה שנראה רך כקנה הוא בעצם קשה כארז וכיו"ב.
יוצא איפה כי דווקא רבי אלעזר הוא הדמות המשתנה בסיפור. הוא למד לקח ושינה את דרכי התנהגותו, ואילו המכוער, מסרב לסלוח, ונשאר מבוצר בעמדתו, כארז- סיבה לכך שרק שמו של ר' אלעזר מופיע במפורש.
מאידך ניתן להסביר שזהו סיפור המשלים לסיפור המערה עם אביו, רשב"י, (אשר גם שם יש תהליך של נפילה ואח"כ סוג של 'חזרה בתשובה') המראה על השינוי בר' אלעזר וע"כ שמו מוזכר.
הערה: במהלך הלימוד המשותף הושמעו רעיונות שונים וכיוונים אחרים ומבורכים לפרש את הסיפור הנ"ל. פה הובא כיוון אחד אך הוא אינו מחייב.
