שיעור להושענה רבא - סיכום שיעור

בס"ד
הקדמה לגמרא:
"וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם..והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ז)
רב יהודה דורש ההפך מפשוטו של פסוק את שתי התופעות הנזכרות בפסוק, לקללה:
גם העיר שירדו עליה גשמים תסבול, כיוון שמרוב גשמים תתקלקל התבואה.
אי לכך מביאה הגמרא ארבעה מקומות נוספים בהם דורש רבי יהודה פסוקים להפך ממשמעותם. פסוקים שמשמעותם פורענות, נדרשים לטובה.
הפסוק הרביעי הנדרש לברכה הוא קללת אחיה השילוני את ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א יד)-
אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי כז): "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע:
אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה", מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עימהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו.
אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד): "כארזים <עלי מים>", מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.
ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים.
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
הפתגם המקדים את סיפורנו, מפתיע, כמו דבריו של רב יהודה, והורס את האסוציאציות שיש לנו מלימוד המקרא המסווגות את הארז - כחיובי, ואת הקנה – כשלילי:קנה - "קנה וסוף קמלו" (ישעיהו יט 6); "קנה רצוץ לא ישבור" (ישעיהו מב 3);"משענת קנה לבית ישראל" (יחזקאל כט 6); "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר יסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו" (מל"ב יח 21); ועוד.
בכל המקומות בהם מופיע הקנה במקרא הוא משמש כמטפורה למשענת שקרית, למשהו בלתי עמיד. ארז - "אתן במדבר ארז" (ישעיהו מא 19); "הנה אשור ארז בלבנון" (יחזקאל לא 3) ; "נצור עליה לוח ארז" (שה"ש ח 9 ); "החח שלח אל הארז אשר בלבנון" (מל"ב יד 9 ); "כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב 15 );
"כארז בלבנון ישגה" (תהילים צב 13); "והיה לארז אדיר" (יחזקאל יז 23) ; "קרת בתינו ארזים" (שה"ש א 17) ;

המקדש בנוי ארזים. כל הדימויים המשתמשים בארז מביאים אותו כמשהו יציב, נאה, עמיד. היפוכו של הקנה.
לסיפור שלהלן הובא אף הסבר המהר"ל בנתיבות עולם ב', נתיב הענוה / פרק ז' (מופיע בדף המקורות)
להרחבה נוספת- ניתן להסתכל ב"עין יעקב" ובפירוש "עיון יעקב" שם.

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון (בנו של רשב"י) ממגדל גדור מבית רבו (הנמצא בקרבת מעיינות אל חמא מזרחית לכנרת- כנראה מעל הירמוך)
והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר (או הירדן או הכינרת. כל מקום לא כתוב לאן הלך. הכתוב מתאר טיול ופסטורליה)
ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. (מתוארים כאן שילוב והתאמה של שתי ההנאות, הרוחנית והאסטטית: התאמה בין מעשה ידי אדם - לימוד, למעשה ידי הקב"ה - נופו של הנהר. ההרמוניה בין הפנימי לחיצוני, נוחות הרכיבה על החמור, כל אלה גרמו לו להתנשאות)
(בשיא תחושת ההרמוניה) נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר (ההפך המוחלט מהאסטטיות ומהיופי החיצוני)
אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו (לא רק שר' אלעזר לא עונה לו אלא הוא אף משיב בהערה בוטה כלפיו, כלפי תוכנו ואנשי עירו. מצד שני ניתן לפרש שר' אלעזר הוא זה שפונה ואינו נענה, ולפי הסבר זה- על אף שהצליח להתגבר על הסלידה האסתטית, הפגיעה בכללי הנימוס והכבוד מכעיסה אותו עד שמטיח בו (במכוער) משפט חריף ביותר, מעליב ופוגע: "ריקא!", אדם שאין בו מדות טובות, אין בו דרך ארץ, אין בו תלמוד תורה. כלומר, ר' אלעזר שופט מהתנהגותו על מהותו כולה.) הבלטות ירוקות- מינוחים קיצוניים הבאים לבטא את ההנגדה
אמר לו: "ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך". (ר' אלעזר עושה הכללה מהכיעור של הפרט, היחיד, ומשייכו לקבוצת המכוערים, לכל בני עירו.)
אמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
(ראשית- המכוער מראה לר' אלעזר כי אינו ריק מתוכן.
שנית- המכוער שולח אותו להתמודד מול בורא הנוף, התורה, האדם
שלישית- המכוער מעביר מסר כי אין כאן רובד אישי אלא זה בינך לבין ה'. דבר זה קשה היות ואח"כ המכוער אינו מוכן למחול כלל וכלל ברובד האישי)

עד כאן רואים כי אכן תואם הסיפור את הפתגם שהופיע בראשיתו: המכוער, רך כקנה - מנומס, ושואל בשלום החכם ואילו רבי אלעזר - קשה כארז, אינו משיב לברכת השלום, ופוגע במכוער.

כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי לך, מחול לי" (במה בדיוק חטא? הבין שהמכוער אינו ריקה, הבין כי ההערכה לאדם לא צריכה לנבוע מהנתונים איתם נולד. עוד אנו רואים כי מעבר לירידה מהגובה הפיסי, קיימת גם ירידה מגאווה, לשפלות הרוח. רבי אלעזר החל את דרכו במגדל גדור, ירד לנהר על חמור, ירד מן החמור, השתטח. הירידות הפיסיות ממגדל בית הרב, מגובהה של תורה, עד להשתטחות על האדמה, מקבילות לירידות הרוחניות, מגאווה להשפלה. ר' אלעזר אינו מסתפק בעמידה מול המכוער, באותו גובה אלא הוא משתטח ומבקש את מחילת המכוער. ר' אלעזר עובר מקיצוניות ההתנשאות לקיצוניות שפלות הגוף והרוח). אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". (עתה אין זו תשובה הולמת אלא נסיון ניגוח. זו דחייה המציבה תנאי בלתי אפשרי—המכוער הופך לארז, אין הוא רוצה לסלוח)

ר' שמעון והמכוער ניצבים זה לעומת זה על שפת הכינרת בלי קהל. ר' שמעון יכול היה להסתפק בבקשת המחילה מן המכוער ולהסתלק משם בלי לראותו יותר לעולם, אולם ההלכה מחייבת לבקש מחילה "עד שירצה אותו" ולא להסתפק בבקשת מחילה כדי לצאת ידי חובה. העבירות נעשות לעיניו של הקב"ה גם אם אין עדים בשר ודם.
היינו, המעשה הרע הוא רע כשלעצמו ולא משום שיש לו עדים (גם בין אדם לחבירו כרוך אחר בין אדם למקום).


כאן מתחיל חציו השני של הסיפור, המקביל בצורה הפוכה לחלקו הראשון

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו (יש כאן עמימות: מי מטייל אחרי מי? לאיזו עיר הגיעו? המינוח 'מטייל' נשמע אירוני).
יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי רבי מורי מורי" (הקבלה הפוכה: ר' אלעזר שותק- שתיקה של בושה ולא של זלזול, הרי זו העיר שבה כולן מכוערין)
אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי?"
אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך"
אמר להם: "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל" (ראשית יש כאן הקבלה הפוכה לשמא כל בני עירך מכוערין כמותך. שנית- המכוער מצליח להחזיר לר' אלעזר עלבון חמור פי כמה מן העלבון שזה שלח בו, שהרי המכוער מלבין את פניו בציבור ופוגע במעמדו כרב. במצב זה ר' אלעזר יכול היה לספר את הסיפור המלא אולם הוא מעדיף לשתוק ולשאת את עלבונו. הוא נוהג כבעל-תשובה טיפוסי, המנסה למרק את חטאו בייסורים שהרי ודאי שסובל קשות מן המעמד המשפיל. שתיקת עלבונו ברבים הנובעת מתוך תחושה של עומק החטא, אינה פוגעת באדם לבד מעצמו והיא חלק מתהליך התשובה שלו).
אמרו לו: "מפני מה?"
אמר להם: "כך וכך עשה לי" (יש כאן היפוך היוצרות, המכוער מספר את סיפור עלבונו ומשמיט פרק חשוב, שרבי אלעזר הכיר בחטאו, ובקש את סליחתו. גם כאן ר' אלעזר שותק)
אמרו לו: "אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא" (אין ויכוח על עצם המעשה של ר' אלעזר. ברם, בני העיר מבקשים את סליחתו בשל היותו ת"ח. ניתן להסמיך לכך את מאמר חז"ל שת"ח שחטא אל תהרהר עליו, היות ובטוח עשה תשובה).
אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן" (לדעת המכוער, אין מקום למחילה, ובכל זאת הוא נענה לבקשת אנשי העיר הכופין עליו מחילה. המחילה היא מחילה התלויה בדבר והתנאי שהציב תמוה שהרי ר' שמעון התחרט? אלא שבמחילה יש עוקץ וזלזול. מצד שני המחילה מדגישה את המעשה דווקא ולא את לימוד התורה. כאן טמון המסר החשוב "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. כלומר, לימוד התורה אינו ערובה לקלקול מוסרי הנובע מגאווה").
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז..
ר' שמעון אשר התחיל את הסיפור ב"בית רבו" חוזר ונכנס לבית-המדרש, סוגר מעגל.
יציאתו מן העולם הסגור לימדה אותו משהו, הוא רוצה להוציא ממנה מסקנה.
על-פי סיפורו של האדם המכוער, ר' אלעזר היה קשה כארז והמכוער מוחל וסולח, רך כקנה. הארז מסמל תוקפנות, והקנה - הליכה לקראת הזולת. אולם לאמיתו של דבר היה המכוער קשה כארז, עקשן, קשה להתרצות ודווקא ר' אלעזר הוכיח ענוותנות, כופף את עצמו, השתטח על האדמה וכו'.
ר' אלעזר חולק את התובנה עם הקב"ה אך לא עם הקהל. במילים אחרות, הוא ממשיך לשתוק כדי שלא להעליב פעם נוספת את המכוער.
ר' אלעזר נוטל את הארז, עץ שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות חיובית ומקנה לו משמעות שלילית, הוא מגלה שגם ביפה יש תכונה מכוערת. מאידך הוא נוטל את הקנה, שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות שלילית - ומראה שב"מכוער" טמונה תכונה חיובית.
ר' אלעזר לומד שאין ללכת שולל אחרי התדמית החיצונית, שהרי לכל אורך הסיפור היא מתגלה כשגויה. השמחה על ההצלחה בלימוד תורה מכסה על אטימות לב, זה שנראה רך כקנה הוא בעצם קשה כארז וכיו"ב.

יוצא איפה כי דווקא רבי אלעזר הוא הדמות המשתנה בסיפור. הוא למד לקח ושינה את דרכי התנהגותו, ואילו המכוער, מסרב לסלוח, ונשאר מבוצר בעמדתו, כארז- סיבה לכך שרק שמו של ר' אלעזר מופיע במפורש.
מאידך ניתן להסביר שזהו סיפור המשלים לסיפור המערה עם אביו, רשב"י, (אשר גם שם יש תהליך של נפילה ואח"כ סוג של 'חזרה בתשובה') המראה על השינוי בר' אלעזר וע"כ שמו מוזכר.

הערה: במהלך הלימוד המשותף הושמעו רעיונות שונים וכיוונים אחרים ומבורכים לפרש את הסיפור הנ"ל. פה הובא כיוון אחד אך הוא אינו מחייב.

שיעור להושענה רבא - דף מקורות

בס"ד
לעילוי נשמת ר' יוסף אליהו גרינברגר בן ר' יששכר בערש ז"ל

'אומן שעשאני'/מס' תענית כ.

"והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א יד)-
אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי כז):
"נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע:
אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה", מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עימהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו.
אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד): "כארזים <עלי מים>", מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.
ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו.
אמר לו: "ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך".
אמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי לך, מחול לי",
אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית".
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי רבי מורי מורי",
אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי?"
אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך"
אמר להם: "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל"
אמרו לו: "מפני מה?"
אמר להם: "כך וכך עשה לי"
אמרו לו: "אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא"
אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן"
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז..

'ואמר רבי חנינא בר אידי:
למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים"
לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך,
אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.' (תענית ז ע"א)

מהר"ל. נתיבות עולם ב'. נתיב הענוה / פרק ז'

ולכך אמר שבא ממגדל גדר שנקראת התורה בשם זה כי יש בתורה המעלה העליונה שנרמז בשם מגדל שהוא גבוה למעלה, והתורה היא נבדלת מכל העולם כמו הגדר הזה שהוא נבדל מן רשות הרבים, ומפני כך בעל התורה יש בו קצת גאוה שרואה עצמו ג"כ גבוה ונבדל משאר הבריות. ור"א בשביל שלא היה נזהר ונשמר מאד מן הגאוה בא אל דבר הזה שאמר כמה מכוער אדם זה, והיה מבזה הבריאה שהיא מן הש"י ודבר זה אין ראוי לגדול בתורה כמו שהיה ר"א בעל תורה... ופירש"י כי זה האדם שנזדמן לו היה אליהו ז"ל וכדי להציל אותו מן החטא עשה לו אליהו ז"ל דבר זה אליו שידע שחטא, וכמו שאמר אח"כ אליו ובלבד שלא ירגיל לעשות כך. וכאשר ידע שחטא אמר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ויותר הוי ליה לדרוש הוי שפל רוח בפני כל האדם, אבל הפי' כי הגיע לזאת המדה בשביל מדרגה ומעלת התורה, ועל זה אמר שהת"ח אשר עלה למעלת התורה יהיה רך כמו קנה כי הקנה כאשר עולה מעלה כל עוד שעלה כופף ראשו, וזהו בשביל שהוא רך כופף את קומתו, והארז הוא הפך זה מפני שהוא קשה כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף ודברים אלו מבוארים



ר' אלעזר בן ר' שמעון בא ממגדל גדר מבית רבו.

והיה רוכב על חמור ומטייל על שפת הנהר
היה מטייל אחריו.
נזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר
כיוון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקראתו
אמר לו: שלום עליך רבי
אמרו לו: שלום עליך רבי רבי מורי מורי
לא החזיר לו
אמר להם: למי אתם קוראים רבי
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך
אמר לו: ריקא שמא כל בני עירך מכוערין כמותך
אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל.
אמר לו: לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית
אמרו לו: מה עשה לך
אמר להם: כך וכך עשה לי
כיוון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור
ונשתטח לפניו.
אמר לו : נעניתי לך מחול לי.
אמרו לו: אף על פי כן מחול לו

אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך ותאמר
לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית
אמר להם: הריני מוחל לו ובלבד שלא
יהא רגיל לעשות כן
מיד נכנס ר' אלעזר לבית המדרש ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

עיון בהפטרת שבת שובה - דף מקורות

תשובה מעולה ותשובה נמוכה
http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?query=%F2%E9%E5%EF+%E1%E4%F4%E8%F8%E5%FA&lesson_kind=0
שבת 'שובה' תשס"ט
פוקרה, נפאל

1. תוספות מגילה לא: ד"ה 'ראש חדש'
ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו'. ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה' ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן נחמו נחמו ותאמר ציון עניה סוערה לבדה אנכי אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש דרשו שובה ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר וסדר זה מתחיל בפנחס וסימניך דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש ולעולם שוש אשיש באתם נצבים דהיינו שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות ודרשו בצום גדליה ושובה בשבת שלפני יום הכפורים וכשיש שבת בין יום הכפורים לסוכות אז הוי דרשו בשבת שלפני יום הכפורים משום דכתיב ביה דרשו ה' בהמצאו והיינו בימי תשובה ושובה בין כפור לסוכות. דכתיב בה ונתתי לך יורה ומלקוש וכן וה' נתן קולו לפני חילו דמישתעי במים דשייך שפיר לפני סוכות וזה המנהג . לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא וכן פירש ר"ת ולא כדברי רב החובל ההופך ומבלבל לומר שובה קודם כפור ושוש אשיש בין כפור לסוכות דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית אלא כדברי רבינו תם עם ישרים נחתם שוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר"ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד שנכנס ר"ח ואין הלכה כן וכן פירש הר"ר אליעזר ממיץ ולכך אנו מפטירין שמעו וכן אנו נוהגין ע"פ מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות:

2. רמב"ם הל' תפילה, פי"ג
יט נהגו כל ישראל, להיות מפטירין קודם לתשעה באב בשלוש שבתות, בדברי תוכחה- שבת ראשונה, מפטירין דברי ירמיהו; שנייה, חזון ישעיהו, שלישית, "איכה הייתה לזונה" (ישעיהו א,כא). כן שבת שאחר תשעה באב, מפטירין "נחמו נחמו, עמי" (ישעיהו מ,א). ומנהג פשוט בערינו, להיות מפטירין בנחמות ישעיהו, מאחר תשעה באב עד ראש השנה; ושבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, מפטירין "שובה, ישראל" (הושע יד,ב).

2.ב. סדר התפילה לרמב"ם
סג וכן נהגו רוב העם, להיות מפטירין בנחמות ישעיהו בן אמוץ, מאחר תשעה באב עד ראש השנה:
בשבת שאחר תשעה באב--"נחמו נחמו, עמי" (ישעיהו מ,א) עד "עלות, ינהל" (ישעיהו מ,יא);
בשנייה--"ותאמר ציון, עזבני ה'" (ישעיהו מט,יד) עד "וגואלך, אביר יעקוב" (ישעיהו מט,כו);
בשלישית--"ענייה סוערה" (ישעיהו נד,יא) עד "כי פיארך" (ישעיהו נה,ה);
ברביעית--"אנוכי אנוכי הוא, מנחמכם" (ישעיהו נא,יב) עד "שבייה בת ציון" (ישעיהו נב,ב);
בחמישית--"רוני עקרה, לא ילדה" (ישעיהו נד,א) עד "גואלך, ה'" (ישעיהו נד,ח);
בשישית--"קומי אורי, כי בא אורך" (ישעיהו ס,א) עד "בעיתה אחישנה" (ישעיהו ס,כב);
בשביעית--"שוש אשיש בה'" (ישעיהו סא,י).

3. רמב"ם, הלכות תענייות פרק ה
א יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו,מ).
ב ואלו הן: יום שלושה בתשרי-... ; ועשירי בטבת-... ; ושבעה עשר בתמוז, ... .
ג ותשעה באב...

4. רמב"ם הלכות תשובה פרק ב
ח [ו] אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה', בהימצאו; קראוהו, בהיותו קרוב" (ישעיהו נה,ו)....

5. ישעיה נ"ה-נ"ו
ו דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ז יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל-ה’ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה’. ט כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו. יב כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף. יג תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת.

א כֹּה אָמַר ה’ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע. {ס} ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל-ה’ לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה’ מֵעַל עַמּוֹ וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. ד כִּי-כֹה אָמַר ה’ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. {ס} ו וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל-ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם ה’ לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים. ח נְאֻם אֲדֹנָי ה’ מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו.

6. הושע י"ד
ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. ז יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן. ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

6.א. רש"י, שם
ארפא משובתם - אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ"י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו".

6.ב. יואל ב'
טו תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ-צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. טז אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. יז בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה’ וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה’ עַל-עַמֶּךָ וְאַל-תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. יח וַיְקַנֵּא ה’ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל-עַמּוֹ. יט וַיַּעַן ה’ וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת-הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא-אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. כ וְאֶת-הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל-אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת-פָּנָיו אֶל-הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת. כא אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת. כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. כג וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. כד וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. כה וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. כז וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. {פ}

6.ג. מיכה ז'
יח מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם. כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם. {ש}

7. הושע ב
... ז כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי. ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא. ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה. י וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל. יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ. יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. ... יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי. יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה’. {פ}

8. ישעיהו ס"ו
יג כְּאִישׁ, אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ--כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ.

9. ירמיהו לא
ב מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. ... ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. ח בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. ... יד כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. {ס} טו כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. ... יט הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה’.

10. מסכת תענית פרק ג
ב. על אלו מתריעין בכל מקום--על השידפון ועל היירקון, ועל הארבה ועל החסיל, ועל חיה רעה ועל החרב; מתריעין עליהן מיד, מפני שהיא מכה מהלכת. ...

11. יחזקאל ל"ו
כ וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-ה’ אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. כא וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה. כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה’, נְאֻם אֲדֹנָי ה’, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם. .... לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי ה’--יִוָּדַע, לָכֶם: בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל. {ס}

12. שמות ל"ב
יא וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה’ אֱלֹקיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. יד וַיִּנָּחֶם, ה’, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. {פ}

13. ישעיהו פרק נז-נח
יד וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ; הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, מִדֶּרֶךְ עַמִּי. טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף: כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה’--וּרְפָאתִיו. כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ: כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים. {פ}

א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.

עיון בהפטרת שבת שובה - נקודות לסיכום השיעור

דף נקודות לשיעור
1. הפטרות התשובה בחלק ישיר מהפטרות הנחמה:
החורבן מחייב תגובה מכופלת: מחד אבלות, מאידך- תשובה. [הרמב"ם בהל' תעניות]. קריאת ההפטרות של התשובה בעשי"ת נובעת מ"מחייב" כפול: יש אלמנט של תשובה שעה שהקב"ה קרוב [רמב"ם בהל' תשובה], ומנגד, זהו המשך של נחמות החורבן. (להעיר, שאצל הרמב"ם תשובה בעשי"ת היא רק קיום ייחודי שהוא חלק של מצוות התשובה הכללית, בעוד אצל ר"י בשעיר תשובה, תשובה בעשי"ת היא מצווה מיוחדת).
2. מחלוקת ר"ת ורבנו משולם:
מתי קוראים הפטרת "שובה"? האם תמיד היא תבוא קודם ליוהכ"פ (שיטת רבנו משולם) או שבמצב כמו השנה, שישנה שבת בין יוהכ"פ וסוכות, נקרא בשבת "דרשו ה'" (שיטת ר"ת)?
3. השוני בין הפטרת "דרשו" והפטרת שובה":
דרשו- דרישת ה', חיפוש אחר האלוקות. עזיבה של מחשבת החטא, הדרגה הגבוהה ביותר של הדבקות בקב"ה.
שובה- חזרה לה' מתוך אילוץ, כישלון בעוון. הסתמכות על הגויים, אשור, שלא הניבה תוצאות מקוות. [כולל הפס' מראשית ספר הושע]. פס' הסיום עמום "פושעים יכשלו בם".
3.ב. מהי תשובה-
לרוב, תשובה היא חזרה אל עצמך, שיבה למקום האמיתי של האדם. כך הרמב"ם בהל' תשובה. מאידך, תשובה היא בפשטות שיבה לקב"ה, כמו שיבה אל אב ואם לאחר נתק ממשוך, שלעולם יקבלו אותך חזרה, כפי שאתה. [רש"י על הושע י"ד- אינן ראויים...].
4. למה שבו ישראל בתשובה ביואל ובהושע?
יואל- מכת ארבה, הושע- מכת חרב. שתי מכות עליהם מתענים כמובא במס' תענית.
5. למה הקב"ה גואל את ישראל?
א. חמלה כפשוטו, כחמלת אב ואם.
ב. חילול ה'.
ג. ברית אבות, בעיקר בולט בפס' המצורפים מספר מיכה.
6. סיוג לתזה הכללית:
ביואל יש מגמה של ראשית חזרה בתשובה. אספת העם לצום.
7. שני מודלים לתשובה:
א. תשובה מעולה- הפטרת דרשו, הפטרת יום א' דר"ה- חנה ועלי (מציאות של דרישת ה' ברמה הגבוהה ביותר), הפטרת יוהכ"פ בוקר.
ב. תשובה נמוכה, מתוך צרה ומצוק, וחמלת ה' כחסד ולא כזכות- הפטרת שובה, הפטרת יום ב' דר"ה, הפטרת יונה [תשובה בשל איום מוחשי].
8. בחזרה לרבנו משולם ור"ת:
ר"ת- בעשי"ת יש להזכיר תשובה מעלייתא.
ר' משולם- גם תשובה נמוכה שמיה תשובה. א"א להציב דרישות כ"כ גבוהות לעמ"י. נסתפק במה שיש כרגע.

איסור חדש בחוץ לארץ - סיכום שיעור

ליל ל"ג בעומר תשס"ח, 22.5.08

יסוד הדין- ויקרא כ"ג, י"ד (מקור 1)
אין לאכול מן התבואה החדשה שנזרעה בחורף קודם להנפת העומר ביום ט"ז ניסן.
מהי זריעה? השרשה בת שלושה ימים קודם הפסח. יש לזרוע עד שלושה ימים קודם הפסח על מנת שהנפת העומר תתיר את התבואה שנזרעה, לכשתיקצר.
מה פירוש "מושבותיכם" המופיע בפס'? (מקור 2, 3)
א. שיטת ר' ישמעאל- חיוב בדין 'חדש' הוא רק לאחר ירושה וישיבה בארץ של עמ"י.
ב. שיטת ר' עקיבא- בכל מקום בו יושבים ישראל נוהג איסור 'חדש', בין בארץ ובין בחו"ל.

האם חדש נוהג בחו"ל? - הדין במשנה ובגמ'.
1. משנת קידושין (מקור 3)- מח' ת"ק ור' אליעזר. נראה שלדעת ת"ק, אין 'חדש' בחו"ל, בעוד ר' אליעזר חולק.
2. משנת עורלה (מקור 4)- סתם משנה היא כשיטת ר' אליעזר, שחדש נוהג בחו"ל. לכאורה, במקום בו סתם משנה נוקטת כדעה במחלוקת, י"ל שהמח' הוכרעה כר' אליעזר. מאידך, ניתן לומר שלא ידוע לנו איזו משנה קדמה. אם משנת עורלה קדמה לקידושין, ת"ק בקידושין חולק על התנא בעורלה.
3. מחלוקת משולשת בסוגיה מנחות ס"ח (מקור 5):

החכמים
מתי אכלו מן התבואה החדשה
סברה למנהג, הן לעניין תוקף דין חדש בחו"ל והן לעניין יו"ט שני של גלויות
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע
במוצאי ט"ז
· חדש בחו"ל מדרבנן.
· לא חוששים לספק יו"ט.
רבנן דבי רב אשי
בבוקר י"ז
· חדש בחו"ל מדאורייתא
· ריב"ז תיקן את איסור "יום ההינף כולו" רק ליום הינף ודאי ולא לספק.
רבינא
במוצאי י"ז
· חדש בחו"ל דאורייתא
· חשש לשיטת ר' יהודה במשנה, שהאיסור ביחס ליום ההינף כולו הוא מן התורה

הסוגיה עצמה לא מכריעה כמי נפסקה ההלכה.

פסיקת ההלכה (מקורות 5,6,7,8)- הלכה כרבינא:
רמב"ם- מדובר בדין דאורייתא, גם בחו"ל.
שו"ע- האיסור חל בתבואת ישראל ובתבואת נוכרי. [בשלב זה עוד לא נעסוק ברמ"א, שהוא סיכום שיטות פוסקי אשכנז]

פסיקת ההלכה באשכנז-
הצגת הבעיה: בארץ ישראל ובארצות דרומיות דומות כמו צפון אפריקה וספרד, הזריעה נעשית לאחר החורף, קודם הפסח. התבואה נקצרת לאחר הפסח ולא מתעוררת בעיית חדש. מאידך, בארצות צפוניות באירופה, ישנן שתי עונות של יבולי תבואה. חלק ניכר מין היבולים הם מזריעת האביב, לאחר הפסח, כאשר הקצירה היא בקיץ. במצב כזה, צריכים להמתין כמשך זמן רב מאוד על מנת שיחלוף ט"ז ניסן, יום הנפת העומר, והתבואה החדשה תותר למאכל.

¨ שיטת האו"ז (מקור 9)- חדש בחו"ל מדרבנן בלבד ולכן ניתן להקל בו בשעת הדחק. מתבסס על משנה במנחות, התולה את הבאת העומר מתבואת ארץ ישראל דווקא, ומכאן למד שתוקף דין חדש בחו"ל הוא דרבנן בלבד. לגבי שיטות האמוראים בסוגיה במנחות שסברו שחדש בחו"ל דאורייתא, מאריך בהוכחות שלא כך נפסק בהכרח בסוגיה, ושאין חובה לפסוק על פיהם.
שעת הדחק והחובה לקנות מתבואת הנוכרים הם שיקולים מרכזיים אצל האו"ז להקל בדין 'חדש'.
על פי האו"ז, שדות של ישראל בחו"ל- עדיין התבואה אסורה מדין 'חדש'.
¨ הגהות מיימוניות (מקור 10)- התבואה היא "ספק חדש": רוב התבואה משרישה קודם לפסח. כמו כן, יש יבוא ממדינות דרומיות, בהן אין בעיית חדש בתבואה. מביא את שיטת מהר"ם רוטנבורג, שהחמיר על עצמו שלא לאכול תבואה חדשה.
¨ הרא"ש בתשובה (מקור 11)- רוב הזרעים נזרעים קודם להנפת העומר. יש גם תבואה משנים קודמות. במציאות בה ברור שאין זריעה קודם הפסח, לא יכול היה הרא"ש לפסוק לחומרא, שמא העם לא יקשיב לדבריו.
¨ תרומת הדשן (מקור 12)- יר"ש יחמיר, אבל אין למחות בהמון העם הנוהג היתר.
¨ הטור (מקור 13)- פוסק להלכה שאיסור חדש נוהג מדאורייתא גם בחו"ל, גם אצל נוכרי, ומביא את תשובת אביו הרא"ש לעניין ספק ספיקא ב'חדש' ועל כך שאין להורות איסור.
¨ הרמ"א (מקור 8.א.)- סיכום שיטות הפוסקים האשכנזים האוחזים בשיטת ה/ספק ספיקא' בתבואות.

אין איסור חדש בתבואת נוכרי (שיטת הב"ח)
שיטת תוס' בקידושין (מקור 15)- חדש נוהג גם בתבואת נוכרי. לומד את הדין מן הסוגיה בירושלמי (עורלה, קידושין [מקור 14]), שם אומרת הגמ' שהמשנה לא הביאה את דין חלה, הנוהגת גם בחו"ל, כי אינה שייכת בעיסת נוכרי אלא בעיסת יהודי בלבד. לעומת זאת, ר"א מביא את דין חדש, ומכאן למדים שחדש נוהג גם בתבואות נוכרי ו יהודי.
הב"ח (מקור 16)- לדעתו, שאלת הגמ' בירושלמי מוסבת על דברי ת"ק, הקובע שעורלה וכלאיים תקפים גם בחו"ל.
לפי דברי הב"ח, שיטת ר' אליעזר היא שחדש אכן קיים בחו"ל, אבל רק אצל תבואות יהודים, ואילו תבואת הנוכרי מותרת.
הב"ח תמה על הטור שציטט מתשובת אביו הרא"ש, על פיה אכן יש בעיית 'חדש' בתבואת הנוכרים, והדרך לפיתרון בעיה זו הוא בשימוש ב"ספק ספיקא". הלוא הרא"ש לא פסק בפסקיו ש'חדש' שייך בתבואת נוכרי?!.
הט"ז, חתן הב"ח (מקור 17)- חולק על שיטתו ומעדיף להקל ב'חדש' תוך שימוש במח' התנאים במשנת קידושין ובעובדה שלא נפסקה הלכה בגמ' כר"א.

שיטת ערוך השולחן והמשנ"ב
המשנ"ב (מקור 18)- בעל נפש יחמיר על עצמו.
ערוך השולחן (מקור 19)-
1. ציטוט של שיטת האו"ז, לפיה חדש בחו"ל מדרבנן.
2. דחייה של שיטת הב"ח, לפיה אין איסור חדש בתבואת נוכרים.
3. בתבואה ברוסיה ברור לגמרי שאין ספק ומדובר בתבואה חדשה שנזרעה באביב, לאחר הפסח.
4. ע"פ שיטת האו"ז, גם שדות ישראל בחו"ל פטורים מחדש, למרות שהאו"ז עצמו לא כתב כך!

מח' חסידים ומתנגדים-
¨ שיטת הגר"א (מקור 20)- חולק על היתר הב"ח.
¨ חסידים מתירים 'חדש' ע"פ הב"ח. יש המסבירים זאת בכך שהב"ח היה בצעירותו רב בקהילת מז'יבוז', עירו של הבעש"ט, ובקהילת בעלזא, ועל כן החסידים פסקו כמנהג המרא דאתרא במקומם. (ציץ אליעזר, מקור 21)

מקורות לעיון והרחבה:
1. הרב נחמיה טיילור, דף מקורות ועיון בסוגיית חדש בחו"ל:
http://www.torahmitzion.org/portal/forum_posts.asp?TID=119
2. אביעד ברטוב, איסור חדש ואיסור חדש בחו"ל:
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/o/o19.php
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/o/o20.php
3. אוהד פיקסלר, חדש בחוץ לארץ, שיעורים במסכת מנחות: http://www.etzion.org.il/vbm
4. הרב בני לאו, 'מסע בארון הספרים ההלכתי: גלגולי מצוות "חדש" בתולדות ההלכה' בתוך מסע אל ההלכה: עיונים בין-תחומיים בעולם החוק היהודי (בית מורשה ירושלים 2003) עמ' 127.

איסור חדש בחוץ לארץ - דף מקורות

איסור חדש בחוץ לארץ

ל"ג בעומר תשס"ח, 22.5.08

1. מקורות הבסיס
2. פסיקת ההלכה
3. פסיקת ההלכה באשכנז
4. שיטת הב"ח והמחלוקת סביבה
5. פסקי המשנ"ב וערוה"ש
6. חסידים ומתנגדים

I. מקורות הבסיס

1. ויקרא פרק כג, פס' ט-י"ד
(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה': (יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: (יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:

2.א. ספרא אמור פרשה י
(יא) ... בכל מושבותיכם בארץ ובחוצה לארץ...

2.ב. ספרי במדבר פיסקא קז
קז) דבר אל בני ישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם, ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך, אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. ... ללמדך שבכל מקום שנא' מושבותיכם בארץ הכתוב מדבר. א"ל ר"ע לפי שהוא אומר שבת הוא לה' בכל מושבותיכם (ויקרא כג ג) שומע אני בין בארץ בין בח"ל.

3.א. בבלי קידושין, לו:-לז.
מתני'. כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; ר"א אומר: אף החדש.

גמ'. ... איבעיא להו: ר"א, לקולא פליג או לחומרא פליג? לחומרא פליג, וה"ק ת"ק: חוץ מן הערלה ומן הכלאים, דהלכתא גמירי לה, אע"ג דאיכא למימר חובת קרקע היא, אבל חדש - בארץ אין, בח"ל לא, מ"ט? מושב - לאחר ירושה וישיבה משמע, ואתא ר"א למימר: אף חדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, מ"ט? מושב - בכל מקום שאתם יושבים; או דלמא לקולא פליג, וה"ק ת"ק: חוץ מן הערלה והכלאים, דהלכתא גמירי לה, וכ"ש חדש, דמושב - כ"מ שאתם יושבים משמע, ואתא ר"א למימר: חדש אינו נוהג אלא בארץ, דמושב - לאחר ירושה וישיבה משמע, ומאי אף - אקמייתא? ת"ש, דאמר אביי: מאן תנא דפליג עליה דר"א? ר' ישמעאל היא; דתניא: ללמדך, שכל מקום שנאמר בו מושב - אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל; אמר לו ר"ע: הרי שבת, שנאמר בו מושבות, ונוהגת בין בארץ בין בח"ל! ... מדאמר אביי: מאן תנא דפליג עליה דר"א? רבי ישמעאל, ש"מ: רבי אליעזר לחומרא פליג, שמע מינה.

3.ב. ערלה פרק ג, משנה ט
... החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים: סליק מסכת ערלה

4. בבלי מנחות, סח.-סח:
מתני'. משקרב העומר - הותר חדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בהמ"ק, התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר: (ויקרא כ"ג) עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן? מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו.

גמ' ... רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דאורייתא, ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, וכי תקין ליום הנף, לספיקא לא תקין. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר, דסבר לה כר' יהודה, וחייש לספיקא.




II. פסיקת ההלכה

5. הלכות גדולות סימן י"ב, הלכות עצרת
ואסיר למיכל חדש עד אורתא דשבסר נגהי תמנסר, דאמר רבינא אמרה לי אם אבוך אכיל באורתא דשבסר נגהי תמניסר וחייש לספיקה, וסבר לה כרבי יהודה. ...

6.א. רי"ף קידושין דף ט"ו מדפי הרי"ף
וקי"ל כר' אלעזר דסתם לן תנא כותיה דתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים:

6.ב. רי"ף פסחים, דף כח מדפי הרי"ף
ואסיר לן למיכל חדש עד אורתא דשבסר בניסן נגהי תמניסר דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ותנן החדש אסור מן התורה בכ"מ ואמרינן בגמרא אמר רבינא אמר' לי אם אבוך אכיל באורתא דשבסר נגהי תמניסר סבר לה כרבי יהודה דאמר והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקא סבר עד ועד בכלל וחיישינן לספיקא הילכך שבסר דספיקא דשיתסר הוא לא אכיל עד אורתא וכן הלכתא:

7. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"י ה"ד
כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר אע"פ שלא נגמרה אלא אחר שקרב מותרת באכילה משקרב העומר, ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר אע"פ שהיתה זרועה קודם שקרב העומר הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה, ודין זה בכל מקום ובכל זמן מן התורה.

8.א. שולחן ערוך יורה דעה סימן רצג
(א) אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן, שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (ויקרא כג, יד) והאידנא, דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז. ובח"ל, שעושין ב' ימים, אסור כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח.

(ב) איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים.

(ג) תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן, אסורה עד שיבא העומר הבא.
הגה: ומ"מ כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח, מכח ספק ספיקא, ספק היא משנה שעברה. ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ דלמא נשרשה קודם העומר (טור בשם הרא"ש). ובמיני תבואה שזורעים ודאי לאחר פסח, כגון במקצת מדינות שזורעין שבולת שועל ושעורים לאחר פסח, אז יש לו להחמיר אחר הקציר, אם לא שאין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח (הגהות מיימוני פי"א מהמ"א ותוס' ספ"ק דקידושין). וכן בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובכל הגליל ההוא זורעים לאחר פסח דברים הנזכרים, יש להחמיר ולחוש מן הסתם. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (כן משמע בטור בשם הרא"ש ותרומת הדשן סימן קצ"א).

8.ב. שולחן ערוך או"ח סי' תפט, סע' י
אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, בין לחם בין קלי בין כרמל, עד תחלת ליל י"ח בניסן; ובארץ ישראל, עד תחילת ליל י"ז בניסן.

III. פסיקת ההלכה באשכנז

9. ספר אור זרוע[1] ח"א, סי' שכח
ותימה הואיל וחדש נוהג בח"ל ונוהג נמי בשל עכו"ם האיך אנו קונים תבואה מן העכו"ם ולא חיישינן לחדש בשלמא תבואה שנזרעה לפני העומר ונשרשה לפני העומר אתי שפיר שאנו קונין תבואה מן העכו"ם ואוכלין ... אבל תבואה שנזרעה לאחר העומר הא ודאי אסירא עד שיבוא עומר הבא ... ונראה בעיני אני המחבר לפסוק הלכה דחדש ח"ל דרבנן וספיקא דרבנן לקולא דתנן כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ[2]. סתם לן תנא דחדש ח"ל דרבנן דאי דאורייתא הי' בא מחוץ לארץ דהא בהא תליא ... ואי משום רבנן דבי רב אשי דאכלי בצפרא בשיבסר קסברי חדש ח"ל דאורייתא ... ההיא לאו ראי' היא דאשכחן דלא בעי תלמוד' לסמוך על רבנן דבי רב אשי בפ' האשה שנתארמלה ... דלא בעו רבנן לסמוך על רבנן דבי רב אשי מפני שפעמים היו טועים. והא דאמר רבינא אמר' לי אם אביך לא הוה אכול אלא בשיבסר נגהי תמניסר סבר לה כר' יהודה וחייש לספיקא. ופי' רבינו שלמה זצ"ל דקסבר חדש ח"ל דאורייתא. ההיא לאו ראי' היא חדא דמצינו לפרש שפיר דסבר דרבנן ומחמיר משום דחייש לספיקא דר' יהודה בארץ. ותו דאפי' לפי' רבינו שלמה. אבוה דרבינא הכי הוי סבר אבל רבינא גופי' שפיר אפשר דסבר דרבנן. ותו הואיל והמשניות והתנאים חלוקים בדבר וחזינן נמי אמוראים דאיכא דעבדי הכי [ואיכא דעבדי הכי] ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ואיכא שעת הדחק דאי אפשר לן שלא לקנות תבואה מן העכו"ם אית לן לסמוך על סתם משנה והתנאים והאמוראים דסברי חדש ח"ל דרבנן ולא חיישי' לספיקא. ... שסומכין על דברי יחיד במקום רבים בשעת הדחק. כש"כ הכא דרבים ורבים נינהו שיש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ... אלא ודאי אותם ישראלים שיש להם שדות בח"ל וחורשים לאחר הפסח וזורעים וקוצרים ההיא תבואה ודאי אסורה היא עד שיבוא הפסח לשנה הבאה ויתירנה האיר המזרח כך נראה בעיני אני יצחק ב"ר משה נב"ה:

10. הגהות מיימוניות[3], הל' מאכ"א פ"י, ס"ק ג'
[ג] השיב ר"י [הזקן-ק.מ.] כי החדש בח"ל אסור אבל מספק אין לנו לאסור כי רוב תבואות שלנו נזרעות ונשרשות קודם העומר בין בחרפי בין באפלי ובנורמנדי"א רובן זורעים שבולת [שועל] אחר הפסח ואעפ"כ כיון שאין דלתות מדינה נעולות ויכול לבא שם מצרפ"ת שרובן זורעין קודם הפסח מותר ע"כ. אכן מורי רבינו [מהר"ם רוטנבורג- ק.מ.] מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים מפני שיש מהן נזרעים לאחר הפסח או לפניו בסמוך מאד ואפי' לפי חומרא זו בין פסח וזמן קציר שעורים מותר לאוכלן ע"כ:

11. שו"ת הרא"ש[4] כלל ב סימן א
... ור' יצחק כתב בתשובה, ובספר המצות הביא אותה: מה שאנו שותים שכר שעורים ואוכלים שבולת שועל, סמכינן ארובא שנזרעים קודם העומר. ואבי העזרי כתב עוד טעם אחר להתירא, משום דאיכא שעורים גם משל אשתקד, וודאי כן הוא בכל השנים, סמכינן ארובא. ועתה לפני הפסח נתתי את לבי, יען שעינוי שלהם[5] היה בפרוס הפסח, וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש, ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח, ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. ואני משיב לשואלים: דרשו מעובדי אדמה, אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר, מותר, ואם לאו, אסור. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש, שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, שרבותי נהגו איסור, אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור; ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים והחרד יפרוש. ומצאתי כתוב בשם הר"ם ז"ל: מה שאנו שותין שכר, יש אומרים משום ספק ספיקא: ספק חדש ספק ישן, ואת"ל חדש, שמא השריש קודם העומר. ... ואתה ותורתך שלום; נאום הצעיר אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.

12. תרומת הדשן[6] סימן קצא
שאלה: יש שנים נמצאו בזמנינו שהשלג והקרח שוהה על פני הארץ סמוך לימי פסח, ואי אפשר אפי' למיעוטיה דעובדי אדמה לזרוע השעורים ושבולת שועל קודם יום הנף העומר, יש לחוש באותה שנה שלא לאכול אותם זרעים ושלא לשתות השכר שעושין מהן משום איסור חדש או לאו?

תשובה: יראה דבכה"ג כל ירא שמים יחוש לעצמו, אבל למחות בהמון העם לאו שפיר דמי, וכן מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים מתשובת הרא"ש וז"ל: ... ולא אסרתי, דמוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים, וכן ראיתי בכה"ג רבים נוהגים איסור אבל לא הורו הלכה למעשה ע"כ. ואע"ג דאשירי מפרש וכן רב אלפס וסמ"ג פסקו, דחדש דאורייתא בזמן הזה, ואפ"ה כתב אשירי דאין להורות לאיסור, ובא"ז הגדול ראיתי דכתב דמדרבנן היא, אכן נדחק מאד ליישב לפי שהעולם אין נזהרין בדבר. ... אם הוא כה"ג שבכל הסביבות שמשם מביאים תבואה הוי השלג והקרח כמו במדינה זו, וכמו שהמדינה רוב שתייתם שכר, שאז קשה להפרישם, בכה"ג אין להורות לאיסור דמוטב יהיו שוגגין כו', כי לא ישמעו כלל הואיל ורוב השתייה אינם עושים אלא משעורים וכיוצא בהם שנזרעו סמוך ליום הנף...

13. טור, יורה דעה סימן רצג, הלכות חדש
כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה שאסור לאכול מתבואת חמשת המינין עד שיקרב העומר שהוא בי"ו בניסן ואיסור זה נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בשל ישראל בין בשל נכרי ... כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ... ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי ואני משיב לשואלים ידרשו מאת עובדי האדמה אם יאמרו שהרוב נשרש לפני הפסח מותר ואם לאו אסור וגם אני זוכר מנעורי פעמים ושלש שימי עינוי הנכרים היה בפרוס הפסח שרבותי נהגו איסור אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור ואהא סמכינן ואיני מורה איסור דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והחרד יפריש ע"כ.

IV. שיטת הב"ח והמחלוקת סביבה

14.א. ירושלמי עורלה, פרק ג הלכה ז
... החדש אסור מן התורה בכל מקום: מתניתא דרבי ליעזר דתנינן תמן כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכל [מצוה] שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה ומן הכלאים. רבי ליעזר אומר אף החדש. מה טעמא דרבי ליעזר (ויקרא כג) בכל מושבותיכם בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. מה מקיימין רבנין טעמא דרבי ליעזר בכל מושבותיכם בחדש שכן יצא בחוץ. רבי יונה בעי קומי רבי יוסי ולמה לא תנינן אף החלה עמהן. אמר ליה לא אתינן מתני' אלא דבר שהוא נוהג בישראל ובגוים. וחלה אינה נוהגת אלא בישראל דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם ולא של גוים:

14.ב. ירושלמי קידושין, פרק א' הלכה ח'
רבי יונה בעא ולמה לא תנינן אף החלה אמר ליה ר' יוסי לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ונוהגין בגוים וחלה נוהגת בישראל ואינה נוהגת בגוים מה טעמא (במדבר טו) ראשית עריסותיכם ולא של גוים:

15. תוספות, קידושין ל"ו ע"ב, ד"ה כל מצוה
כל מצוה התלויה בארץ כו' - ... ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר שאם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר דהיינו אחר י"ו בניסן שלא יאכל מהם ומספק אין לאסור כל השעורים כיון דרוב השעורים נזרעו קודם ט"ז בניסן ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל עובדי כוכבים דפריך עלה דמתני' דקתני אף החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל עובדי כוכבים משמע דחדש דקתני במתניתין נוהג בשל עובדי כוכבים.

16. ב"ח[7], טור יו"ד, רצ"ג
ומ"ש בין בשל ישראל בין בשל גוי זה אינו מפורש בתלמוד גם הרי"ף והרא"ש בקידושין ובסוף פסחים וכן הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות כתב בסתם דהחדש אסור בחוצה לארץ ומדכתב הרב בפרק י' דהלכות מעשר שני דערלה נוהג אף בשל גוים וגבי חדש לא כתב דנוהג אף בשל גוים אלמא דבחדש אין איסורו אלא בשל ישראל אבל לא בשל גוי, אלא שהתוספות בקידושין כתבו דבירושלמי משמע דחדש נוהג אף בשל גוים ... וכיוצא בזה כתב במרדכי בשם הראבי"ה והמהר"ם וכן כתב הרא"ש בתשובה וכן כתב הסמ"ק ואחריהם נמשכו האחרונים בתשובותיהם וכולם נתלו בדברי ר"י שבתוספות.
אמנם המנהג פשוט במלכותנו לנהוג היתר ואף גדולי תורה שהיו לפנינו מהר"ר שכנא ז"ל מהר"ר שלמה לוריא ז"ל ותלמידיהם לא היו אוסרין ושותין השכר שנעשה מתבואה שלא התירו העומר זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה ואני בימי חורפי בלמדי מסכת קידושין לפני שלושים שנה שמתי אל לבי לעיין בהוראה זו וראיתי שאינה הלכה פסוקה ושאלתי את המאור הגדול כמוהר"ר ליבא בר בצלאל ז"ל והצעתי לפניו מה שהעליתי במצודתי גם לפני שאר גדולי תורה ולא היה מי שסתר את דברי וזה אשר כתבתי על דברי התוספות: ותימה מאי ראיה מביא ר"י מהירושלמי דהא ודאי הוא דהא דפריך לשם אמאי לא תני חלה לאו אדברי רבי אליעזר דאמר אף החדש פריך אלא אתנא קמא דאמר חוץ מן הערלה והכלאיים פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה נוהגת בשל גוים כמו ערלה וכלאיים דנוהג אף בשל גוים והשתא איכא למימר דחדש אינו נוהג לרבי אליעזר אלא בשל ישראל והא דלא תני רבי אליעזר חלה כדתני חדש היינו משום דבחלה לא פליג אתנא קמא, דתנא קמא נמי מודה דנוהג בשל ישראל אלא דחדש סבירא ליה לתנא קמא שאינו נוהג בחוצה לארץ אפילו בשל ישראל קאמר רבי אליעזר דאף החדש אסור בשל ישראל....
ולכן אין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל להיתר. ומי שרוצה להחמיר לעצמו מדת חסידות הוא ולא יורה לאחרים דלא ליתי לאינצויי. ודוקא במי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד רשאי לנהוג לאיסור גם בזו...
ואיכא לתמוה טובא אדברי רבינו שלא שם לבו לדבריו [של הרא"ש- ק.מ.] שבפסקיו ואולי לפי שראה שכך היה נוהג לאיסור כמו שכתב בתשובה לכך עלה בדעתו שתשובה זו עיקר דלא כפסקיו אבל אין זה כלום דאף על פי דהחמיר לעצמו אפילו הכי לאחרים אין להורות אלא כפי העולה מן הסוגיה והנח להם לישראל אם אינן נביאים הם בני נביאים ועוד נראה שאפילו הוא פרוש ומחמיר לעצמו אין לנהוג איסור אלא ביושב בביתו אבל אם מיסב בסעודה עם תלמידי חכמים שנוהגין היתר אסור לו לנהוג איסור בפניהם ואין צריך לומר במקום גדולים ממנו.

17. ט"ז[8] יורה דעה סימן רצג
(ב) בין בשל עובד כוכבים. - כ"כ הפוסקים בפי' ומו"ח ז"ל כ' שיש הוכחה ברורה דבשל עובד כוכבים אינו נוהג חדש ... ואני אומר נפשו בטוב תלין אבל לא דק בדברים אלו ... אלא הדבר ברור דאף בשל עובד כוכבים אסור וכמ"ש כל הפוסקים ...
...
(ד) אבל אין להורות לאחרים כו' - אין זה כדאי מלהציל על שאנו רואין חכמי ישראל כמעט רובם אין נזהרין מחדש בשום שנה ולא שייך לומר עליהם מוטב יהיו שוגגים כו' וכבר טרח מו"ח בדבר זה למצוא היתר מצד הירושלמי ... ואנו אין לנו עסק בזה אף אם היה לנו פי' נכון על הירושלמי אין לנו להרים ראש נגד כל הפוסקים ומ"מ נראה לפי ע"ד ללמד זכות הגון על ההיתר בזה דהך איסור דחדש בח"ל הוא פלוגתא דתנאי בפ"ק דקדושין ... בגמרא לא איפסקא הלכתא בזה ... ואם כן יש לנו לדון ולומר דבמדינות אלו שהוא שעת הדחק דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר שעורים ושבולת שועל כדאי הוא התנא קמא לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דלא איפסקא הלכה בפירוש בגמרא כר"א. ... והפוסקים שלא חשו לשעת הדחק בזה דבארצות שלהם אין זה דחק כל עיקר דהם היו בארצות החמים ובהרבה שנים לא יזדמן שיהיה באותה שנה איסור חדש אבל בארצות שיש בהם קרירות זמן החורף נמשך עד פסח ודאי מודים שיש לסמוך להקל בזה כיון שחייו של אדם תלוי ממש בזה שעיקר שתיה שלהם הוא שכר שעורים וכיוצא בו ...

V. שיטת המשנ"ב וערוך השולחן

18. משנה ברורה סימן תפט, ס"ק מ"ה
... ומ"מ רוב העולם אין נזהרין כלל באיסור חדש ויש שלמדו עליהם זכות לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה ולכן סומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים שסוברין שחדש בחו"ל אינה אלא מד"ס שגזרו משום א"י ולא גזרו אלא במקומות הסמוכין לא"י כגון מצרים ובבל ויש שלמדו עליהם זכות שסוברין שחדש אינו נוהג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו"ם ולפ"ז צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה זרועה בשדות שלהם שינהגו בה איסור חדש. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני....

19. ערוך השולחן יו"ד סי' רצג,
[ה] ויש מרבותינו הראשונים שפסקו להלכה דחדש בח"ל דרבנן כרבנן דר"א ואלו הם רבינו ברוך בעל התרומות הביאו הרא"ש [תשו' כלל ב'] והאור זרוע הביאו התרומת הדשן [סי' קצ"א] וריב"א בעל התוס' ורבינו אבגדור ומהר"ם מעיל צדק [הביאו אחרונים כמ"ש בט"ז ובמשכנ"י סי' ס"ד] וכן נראה מדברי הראב"ן בספרו בספ"ק דקדושין [שם] וגם במהרי"ל ...

[ו] ועכ"פ הרבה מהראשונים שפסקו דלא כר"א וגדולי אחרונים טרחו למצא טעם לדבריהם והאריכו בפלפולים שקשה לבנות יסוד לדינא ע"פ זה אך עכשיו זכינו שנדפס האור זרוע הגדול והוא ביאר טעמם ונמוקם ... נתגלה לנו טעמי רבותינו המקילים ודברים ברורים הם כשמש בצהרים ואלמלי ראו הגדולים שטרחו למצא היתר לפי גודל הצער מאיסור זה במדינות שלנו לא היו מאריכים בפלפולים אחרי שהדרך ישר לפנינו מגאון קדמון... ועתה ישמח לבבינו ותגל נפשינו ללמד זכות על כלל ישראל ועוד נבאר בזה בס"ד: ...

[יב] כתבו הטור וש"ע סעי' ב' איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל בין בשל ישראל בין בשל עכו"ם עכ"ל והנה הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו כלל איך הדין בשל עכו"ם ורק רבותינו בעלי התוס' בקדושין [ל"ו ד"ה כל מצוה] הוכיחו מהירושלמי ... דחדש נוהג בשל עכו"ם והסכימו לזה כל רבותינו ופסקו כן להלכה ואחד מגדולי האחרונים [ב"ח] דחה דבריהם ... והנה הביא עוד ראיות להתיר מש"ס דילן ודחו רבים דבריו מכל ראיותיו שבירושלמי וש"ס דילן ויש שקיימו דבריו ואין הכרע בדברים אלה ובוודאי קשה לחלוק על רבותינו בעלי התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן שהסכימו לדבריהם אם לא בראייה ברורה וזאת לא תהיה: ...

[יח] וכל דברים אלו הוא באשכנז ובפולין הסמוך לה דרוב השנים נזרעים קודם הפסח אבל במדינתנו מדינת רוסיא אין כאן ספק כלל דלפני הפסח אין עדיין זמן זריעה כלל אם לא במקרה רחוקה פעם לעשרים שנה ואין לנו שום היתר על חדש ובזה לא שייך לומר על כלל ישראל מוטב שיהיו שוגגין אם הוא איסור דאורייתא וכנגד זה כמעט הוא מהנמנעות ליזהר בזה כי הקציר אצלנו בירח אב וצריכין להמתין שמנה חדשים ... וכמה קשה עלינו להמתין שמנה חדשים מאכילת חטים ושעורים ושבולת שועל שמזה עושים גרויפי"ן וזה כל אכילתנו ומשתיית שכר כל החורף ורק יחידים הזהירים בזה וקשה עליהם כידוע ולכן קמו גדולי חכמי ישראל למצוא התרים הלא בספרתם ורבים בנו על ההיתר שאינו נוהג בשל עכו"ם וההיתר הזה קשה לסמוך ...

[יט] האמנם עתה שזכינו לאור זרוע לצדיק עתה לישרי לב שמחה ואין בזה שום ספק דהעולם סוברים כרבינו ברוך וריב"א ורבינו אביגדור הכהן ורבינו יצחק בעל האור זרוע ורבינו מנחם מעיל צדק ומרדכי גדול ומהרי"ל דחדש בח"ל דרבנן ...

[כ] וכיון דהוי דרבנן הדבר פשוט כמ"ש הגדולים שלא גזרו על מדינות הרחוקות מארץ ישראל דכל מצות התלויות בארץ כשגזרו רבנן על ח"ל לא גזרו רק על המדינות הקרובות לא"י ... והטעם פשוט משום דהמקומות הקרובין זל"ז מוליכין התבואות מזה לזה ואתי לידי קלקול כמובן אבל למה להם לגזור על הרחוקות ויותר מזה דאיך יגזורו על המדינות הרחוקות כשלנו שנצטרך להמתין יותר מחצי שנה מזמן הקציר דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו הא קיי"ל דאין גוזרין גזירה על הציבור בדבר שאין יכולין לעמוד בו ... ולכן כל בית ישראל נקיים ולא נכשלו באיסור ח"ו:

[כא] ולפ"ז לשיטת רבותינו אלה הוי היתר גמור אפילו בקרקע של ישראל והגדולים שהעמידו ההיתר מפני שאינו נוהג בשל עכו"ם בח"ל כתבו מפורש דשדות של ישראל אסורות ואנן הא קא חזינן הרבה שדות של ישראל שזורע ישראל ולא נהגי באיסור חדש וזהו הרבה במדינות אלה ומכמה דורות נהגו כן אבל לדברינו דאנו סוברים כשיטה זו א"ש ...

VI. חסידים ומתנגדים

20. ביאור הגר"א יורה דעה סימן רצג
... וגם מ"ש בשם ב"ח הב"ח כשיטתו דס"ל אינו נוהג בשל עובדי כוכבים וכבר הכו על קדקדו כל האחרונים ושגגה יצאה מתחת ידו...

21. שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן מ
א. באיסור חדש בחו"ל לחו"ל ולארץ. ...
אודות המדובר בספר תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א סימן תרנ"ו אודות איסור חדש בשל נכרים בחו"ל ומביא שם שהבעש"ט אכל חדש, וכי שמע על עוד צדיקים ואדמורי"ם שנהגו להקל, וכן שפורסם שהחסידים מקילים בזה, וחותר למצוא המלצות ולתלות שנהגו כך לפי המצב דאז.
לדעתי נראה כמעט ברור שנהגו כך עפ"י הוראתו להיתר של הב"ח בטור יו"ד סימן רצ"ג באשר היה המרא דאתרא דעירו של הבעש"ט היא מז'בוז, ולאחר מיכן גם המרא דאתרא דבעלזא (ועבור כך הבעלזאים נוהים אחריו בפסקיו). ומה גם שהב"ח שם מזהיר ובא שאין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו עפ"י גדולי ישראל להיתר כדיעו"ש. ...
[1] ר' יצחק ב"ר משה מוינה (1180-1250 לערך). תלמיד הראבי"ה, רבו של המהר"ם מרוטנבורג. הספר מכיל פסקים, פירושים ותשובות לפי נושאים, בערך לפי סדר המסכתות. בנו, ר' חיים, קיצר את ספרו הגדול של אביו. ספרו נקרא 'אור זרוע הקצר' או 'סימני או"ז', בניגוד לספר המקורי שכונה 'אור זרוע הגדול'. אור זרוע 'הגדול' נדפס לראשונה במאה הי"ט [1862, 1884-1890].
[2] מנחות ח,א "כל קרבנות הציבור והיחיד--באים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן: חוץ מן העומר ומשתי הלחם, שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ..."
[3] ר' מאיר ב"ר יקותיאל הכהן מרוטנבורג (1260-1298), תלמיד מובהק של המהר"ם מרוטנבורג, שימש אותו בשנים שהיה במאסר, עד פטירתו בכלא בשנת 1293. כתב הגהות על עשרה ספרים ביד החזקה לרמב"ם (להוציא זרעים, עבודה, קרבנות וטהרה) ובהן פסקי חכמי צרפת ואשכנז. מת על קידוש השם, בעירו רוטנבורג, עם משפחתו, תלמידיו ובני הקהילה במהלך 'פרעות ריינדפליש'. חבריו ותלמידיו השלימו את החיבור לאחר שנרצח, ויתכן שזוהי סיבת הנוסחים השונים.
[4] רבנו אשר בן יחיאל (1250, גרמניה- 1327, טולדו, ספרד) מגדולי אשכנז שעבר לספרד ב-1304.
[5] "התענית" הינה התקופה שבין יום רביעי של האפר (46 יום קודם הפסחא) לבין יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא. תקופת התענית נמשכת תמיד 40 ימים, מאחר וימי ראשון אינם נספרים כחלק מימי התענית מהיותם יום קדוש. התענית הינה זמן בו מתכוננים לשבוע הקדוש בו מזכירים את האירועים שקדמו לצליבתו של ישו. להרחבה: http://en.wikipedia.org/wiki/Lent
[6] רבי ישראל בן פתחיה איסרליין (1390, רגנסבורג- 1460, וינה-נוישטט). רוב השאלות בספר הומצאו לשם לימוד ופסק. בחלק א' של הספר ישנן שנ"ד שאלות כמניין דש"ן.
[7] רבי יואל סירקיש (1561, לובלין - 1640, קרקוב).
[8] הרב דוד הלוי סגל (1586, לודמיר-1667, לבוב), חתנו של הב"ח.

מה בין חג ראשון של פסח לחג שני? - עודד שטרן

בין גאולה לאמונה עפ"י מאמר של הרב אלישע אבינר

שמות רבה
"שנו רבותינו: הקורא קריאת שמע צריך להזכיר את קריעת ים-סוף ןמכת בכורים ב'אמת ויציב'. ואם לא הזכיר, אין מחזירים אותו. אבל אם לא הזכיר את יציאת מצרים, מחזירים אותו שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'".
"ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים-סוף? אלא יציאת מצרים קשה, שנאמר 'או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי...'. תדע שזו קשה מזו שביציאת מצרים כתוב: ' אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את השם".

נס קריעת ים סוף
"ברוח אפיך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים"

(לידת עם – זו מלאכה קשה)


"ולמה צריך להזכיר קריעת ים-סוף ב'אמת ויציב'?
לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ובזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה... ולכן צריך אדם לסמוך גאולה לתפילה, כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמונה והקריעה".

סמיכת גאולה לתפילה (שירה) – אמת ויציב לתפילה
(יציאת מצרים – מהבחינה האלוקית, קריעת ים סוף מבחינת עמ"י)


בין עבדי ה' לבנים לה'

(בחסידות עלייה מעבדים לבנים – אם כבנים אם כעבדים)
מתי הפכנו לעבדים – כשיצאנו ממצרים


דברים ל"ב, ו
'הלא הוא אביך קנך

רש"י: "שקנאך" רשב"ם: "קנה אותך, שפדאך מבית עבדים"

מגילה י"ד.
"...רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן"

אין אומרים הלל כי עדיין עבדים למישהו אחר, לכן נהיו עבדי ה' רק לאחר השחרור ממצרים

"המעביר בניו בין גזרי ים סוף... וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו"

היה ניתן לצאת גם בדרך אחרת – זה נס כביטוי לאהבת ה' לבניו
המדרש ממשיך על כך שאף אחד לא אמר שירה עד אז למרות הצלת אברהם וכו'
אבני נזר על אמירת שירה עד אז – תמיד הייתה להצלת יחיד או קבוצה ולכן לא נאמרה


עבד

* מילוי חובות מכוח חובה משפטית, קניין אדוניו אפילו רצונו משועבד

בן
* חיבה והרגשת קשר פנימי
* קשר נצחי שאינו תלוי בהתנהגות הילדים – "ישראל שחטא ישראל הוא"
* "בין כך ובין כך איקרו בנים" – ר' מאיר בקידושין

המסלול מעבד לבן

בין דיבור לראיה


דיבור
* "והגדת לבנך"

* "לחם עוני – שעונים עליו דברים הרבה"

* דורשי רשומות דרשו: פסח=פה סח

ראייה
* התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם
* וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה



עלייה מדיבור לראיה

"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"

ראייה חזונית – שירת הים מתחילה בנס עצמו ומסתיימת בהכרזה לעתיד "ה' ימלוך לעולם ועד"
מעבר מהדיבור לראיה – מהחינוך, התורה שבע"פ ועד הראיה – החזון לעתיד
ביציאת מצרים – ה' מלך וה' מלך ורק בקריעת ים סוף ה' ימלוך