ליל הניטל - סיכום בנקודות

I. מקור השם ניטל/ניתל:
בלטינית natalis פירושו יום לידה [מקור 1]

LATIN-ENGLISH DICTIONARY PROGRAM WORDS - Version 1.97FC
http://users.erols.com/whitaker/words.htm

natalis, natalis
birthday/anniversary; date of birth/founding/manufacture/origin; birthplace;
time of birth; horoscope; circumstances of birth; parentage (pl.), origins;

ישנם גירסאות בהן מופיע עם האות ת', ניתל (מקור 2- תרומ"ד, תלמידי ר' יונה). לשון תליה ותלוי. הכתיבה עם האות ט' היתה דווקא כדי להטעות את הגויים [מקור 3א- מהדיר לספר האגודה].
למה תליה?
א. צליבה = תליה. אין גנאי בשם "התלוי" [מקור 4-אוצר הויכוחים]
ב. ישו היה חייב מיתת בי"ד, כדיו מסית ומדיח. כל מי שמת בבי"ד, יש חובה לתלות גופתו [מקור 3.א.מהדיר בספר האגודה]

ניטל מלשון נטילה ולקיחה. עם האות ט' מופיע אצל רבנו אלחנן בן ר"י הזקן מדמפיר [מת עקה"ש בחיי אביו, מבעלי התוס'].

יש מומרים שפרשו את לשון ניטל מלשון תולעת, תולע, והסבירו שכך הוא יחסם של היהודים לישו [ספרי המומרים- מקור 4].

ר"ת: נישט יידען טארנען לערנען.

II. מתי חל הניטל?
חג המולד נחוג ב-25 בדצמבר בכנסייה הקתולית, בכנסיות הפרוטסטנטיות ובכנסייה היוונית-אורתודוכסית. הכנסייה הקופטית, וברוב העדות אורתודוכסיות (למעט היוונית) (הכנסייה האורתודוכסית של ירושלים, הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית, הכנסייה הפרבוסלבית הסרבית, הכנסייה האורתודוכסית המקדונית, והכנסייה האורתודוכסית הגאורגית) מציינים את החג ב-7 בינואר. שוני זה נובע מכך שרוב הכנסיות המזרחיות לא קיבלו את הלוח הגרגוריאני, ולפיכך הן מציינות את חג המולד על-פי הלוח היוליאני הישן. הכנסייה היוונית-אורתודוכסית אימצה לוח שנה משלה הדומה מאוד ללוח הגרגוריאני, ולפיכך זוהי הכנסייה המזרחית היחידה החוגגת את חג המולד ב-25 בדצמבר, ביחד עם הכנסיות המערביות. בין שנת 1900 לשנת 2099 יש פער של 13 ימים בין הלוח הגרגוריאני ללוח היוליאני. הארמנים חוגגים את חג המולד ב-6 בינואר על פי הלוח היוליאני, שהוא למעשה ה-19 בינואר. זה היה מועדו של החג בכל הכנסיות לפני המאה ה-4 לספירה, והוא מצוין כיום בכנסיות אחרות (בייחוד בכנסייה הקתולית) כ"חג ההתגלות" (אפיפניה). [מתוך ויקיפדיה]

א. הרבי מלובבביץ' [מקור 5]: לציין את הניטל על פי הנהוג באותה מדינה.
ב. ייתכן ומדובר בתאריך של ט' טבת [מקורות 7, 7א] שמתפרש כתאריך לידתו של ישו.

III. היכן לא מציינים את ליל הניטל?
א. ספרדים – מדברי הרבי מלובביץ'. [מקור 8]
ב. בארץ ישראל: אם זה תלוי בשלטון, הרי שבא"י נהג בעיקר שלטון מוסלמי. אם זה תלוי בקיום של כנסיות, הרי שא"י מלאה בכנסיות ויש להקפיד שלא ללמוד בניטל גם בארץ ישראל. [מקור 8 ו-9]

IV. מנהגי הלילה
א. אמירה בקול של עלינו לשבח [מקור 10- ר' אייזיק טירנא]
ב. משחק בקלפים "קרטן" בלעז= שטן.
ג. חיתוך נייר טואלט לשבת לכל השנה. טואלט מהווה זלזול בישו. [מקור 12+ סיפורו של המומר במקור 11 על ישו המתגולל בבתי השימוש]
ד. עריכת חשבונות של מעשר כספים, צדקה וכו' (זה גם סוף שנת מס!).
ה. מנהג בחסידות לטגן לחם שום, כיוון שהשום מסריח מאוד [מקור 12]
ו. משחק השחמט + התמונה המפורסמת של הרבי מלובביץ' וחמיו.

V. איסור לימוד תורה
א. דין אבלות [ר' נתן אדלר, מופיע במקור 14]: כפי שאבלים נאסרו בתשמיש, כך גם בליל הניטל אין טבילה ונאסר התשמיש.
ב. לא יצאו באותו לילה החוצה, מחשש פוגרומים, ולכן לא הלכו לבימ"ד/מקווה טבילה באותו הלילה, לא הדליקו אור בבתים. [מקור 8 אצל הרב עובדיה יוסף, מקור 15- "יוסף אומץ" לגבי אי יציאה מהבית בכל המועדים הנוצריים].
ג. אצל הנוצרים עיקר החג הוא אחר חצות, שאז מתקיימת המיסה בכנסיות. דוקא בשעה זאת ישראל מסיימים ללמוד והולכים לישון, לכן שינו את הסדר, שלא ילמדו בערב, אלא ישנו ויקומו בחצות ללמוד דווקא בשעה שהנוצרים מתפללים בכנסיות שלהם [מקור 14- חת"ס] בכל מקרה, דעתו אינה נוחה ממי שעושים מלילה זה מושב לצים, כלומר משחקי קלפים למיניהם.
ד. באותו הלילה ישנה שליטה של 'קליפות'. כאשר לומד התורה אינו באמת ראוי למעמדו זה, הלימוד מחזק את ה'קליפות' של הרישעה.
ה. גופא האיסור ללמוד, כפי שנגזר ע"י חכמים, הוא הוא תורה. מנהג ישראל תורה הוא. [ר' יונתן אייבשיץ, מובא אצל הרב עובדיה יוסף, מקור 8]

המנהג שרווח בחלק מקהילות ישראל שלא ללמוד תורה בליל חג המולד

לימוד תורה בליל חג המולד
עש"ק פר' שמות תשס"ח

1. LATIN-ENGLISH DICTIONARY PROGRAM WORDS
http://users.erols.com/whitaker/words.htm

natalis, natalis
birthday/anniversary; date of birth /founding /manufacture /origin; birthplace; time of birth; horoscope; circumstances of birth; parentage (pl.), origins;

2. תרומת הדשן[1] סימן קצה
דין הרחקת ע"ג ויין נסר ושאר איסורין
שאלה: בכמה עיירות נוהגים היהודים לשלוח דורונות לכומרים ולשלטונים ביום שמיני לניתל כשמתחדשין להם השנה, יש חשש זהירות בדבר או לאו?
תשובה: יראה דיש ליזהר בזה שלא ישלחו ממש באותו יום אלא יום קודם או אחריו... דעיקר כוונתם מה שחפצים בדורונותם ביום שמיני ..., היינו משום דסמנין להו מלתא לכל השנה כולה, כמו שאנו מסמנין כמה מילי לסימן טוב ויפה בר"ה שלנו, ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור...

3. ספר האגודה[2], מס' עבודה זרה
"לפני אידיהן של כותים אסור לישא וליתן עמהן וכו', אמר שמואל ובגלות אינו אסור אלא יום אידם בלבד. פירש רשב"ם בשם רש"י דעכשיו איו אנו צריכים שלושה ימים כיון דאנו בגולה, וגם אין לאסור אלא אותם חגות דבשבילו כגון קצח וניתל... וכו'.

3.א. המהדיר ר' אלעזר בריזל זצ"ל[3], שם
רבים חקרו לדעת למה קוראים אותו ניטול. והנה מדברי רבנו מובן הענין, כי תמיד כשמזכיר אותו האיש ימח שמו מזכירו בשם "התלוי". כנראה כיון שכתוב שם רשעים ירקב, ולא רצו להזכירו בשמו. וכידוע שהיה חייב מיתת בי"ד כי הוא היה מסית ומדיח, ולכל חייבי בי"ד היה מיוחד מקום תליה, כמו שכתוב "ותלית אותו על העץ", ולכן כינה לשמו הטמא בשם "התלוי". וכן חג זה קראו אותו "חג הניתול", שנעשה לשם אותו האיש הטמא והמטומא יימח שמו וזכרו. וכשהיינו בגלות בודאי בשביל פחד של הגוים כתבו שם זה בצורה "ניטול" כדי שהגוים לא יבינו.

4. רי"ד אייזנשטיין, אוצר הויכוחים, עמ' 171 (מובא אצל דניאל שפרבר , מנהגי ישראל, ח"ג, עמ' צ"ד)

[ויכוח רבי זלמן צבי אופהויזן נגד המומר פרידריך פראנץ, מחבר הספר "דער יידישע שלאנגעבאלג" (פטפוט הנחש) 1614]

המומר כותב בראשית ספרו כי אנחנו קוראים לישו הנוצרי תולע, וביאורו הוא לאשר נתלה כבן בליעל אשר לו משפט מוות והומת ונתלה. אהל כל יודע לשון עבר יצחק לו, כי מילת תולע, בעי"ן, אינו תלוי כי אם תולעת או צבע שני, כמו שנאמר "האמונים עלי תולע" (איכה ד', ה')... וגם תלוי אינו דוקא גנאי לאיש אשר בליעל אשר כפעלו עשה לו, והנוצרים עצמם הלא יעידו ויגידו כי הוא נתלה..."



5. מכתבו של הרבי מלובביץ', ספר "שערי הלכה המנהג" חלק יורה דעה, עמ' סד.
במענה על שאלתו על דבר זמן "ניטל" [רמז - להעדר. ויש אומרים "ניתל" - מלשון נתלה]. שנוהגים שלא ללמוד על חצות לילה, והטעם "כדי שלא להוסיף חיות" - היום יום יז טבת - זמן לידת (פי' ניטל, נא'טאל - ברומית..) דאותו האיש.

ובהקדים, שלכאורה חידוש בזה שנקבע הלילה על פי הלוח של הנוצרים! ובפרט - שדינו דין ישראל מסית (סנהדרין מג, סוף ע"א). ויש לומר שהכוונה בלא להוסיף חיו"ת הוא בו ובהולכים בשיטתו עתה. וכיון ששיטתו ויום אידם זה הוא על פי הלוח שלהם ואז חוגגים, לכן גם ביטול תורה הוא בלילה ההוא. ויש להוסיף בזה, שכיון שבימי הבינים היה עוד טעם, מפני הסכנה שבליל אידם זה היו אורבים לבני ישראל ברחובות ומכים אותם - ולכן גזרו שלא ילכו להישיבות וכו' (מובא מליקוטי הפרדס) - דיו לביטול תורה לילה אחד בלבד, ועד חצות בלבד. על פי הנ"ל נראה לי לומר, שבכל מדינה צריך להיות בליל אידם דמדינה זו בזמן הזה.. ודלא כמשמע בספר דרכי חים ושלום סתתכ"ה.

ניטל ו"יום הח' שלאחריו שהוא ראש השנה שלהם" - נזכר בדרכי משה וברמ"א יורה דעה סוף סי' קמ"ח (בדפוסים שלא שלטה יד הצענזור). ולהעיר, די"א דתענית ט' טבת (מס' תענית בסופה) הוא דאז נולד הנ"ל (ראה מפרשים שם) עד כאן דבריו בשערי הלכה ומנהג שם.

6. שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ סעיף ב
... בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים; ובט' בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו; ...

6.א. משנה ברורה סימן תקפ ס"ק יג
(יג) לא נודע - ובסליחות שלנו איתא שמת עזרא הסופר:

7. "תוספות חדשים"[4] למגילת תענית
"ושמעתי בשם גדול א' דאז נולד אותו האיש."

7.א. ספר העבור[5], המאמר השלישי, השער העשירי, עמ' 109, הוצאת פיליפאווסקי, לונדון, תרי"א.
"והוא [ישו] נולד לדבריהם בשנת ג' אלפים תשס"א לבריאת עולם בעשרים וחמשה ימים מחדש דייגבר [דצמבר], והוא יום שבת יום תשעה בטבת".

8. שו"ת יביע אומר חלק ז, יו"ד סימן כ
נשאלתי האם יש ממש בדברי האומרים שאין ללמוד תורה בליל חג המולד שחוגגים בו הנוצרים ללידת אותו האיש?

א) לפע"ד אין ממש בדברי האומרים כן, ואין לדבריהם כל יסוד כלל. ומעולם לא נמנעו רבותינו, וגם אנו בעקבותיהם, מללמוד תורה בלילה ההוא וכמו שרגילים בכל הלילות שבשנה... אין רגע בעולם שיהיה אדם פטור בו מדברי תורה... ואמנם שוב ראיתי בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים (עמוד תק) שהביא בשם ליקוטי הפרדס, שהטעם שבמקום ההוא נמנעים מללמוד באותו לילה, לפי שהיו צוררי היהודים אורבים להם, וכל יהודי העובר ברחוב היו מכים אותו מכות רצח באכזריות רבה, ולפעמים מתו תחת ידם, ולכן גזרו גדולי הדור על המלמדים ועל התלמידים ועל בני הישיבות שיכבדו וישבו בביתם בלילה ההוא, ולא ישוטטו בחוצות פן יבאו לידי סכנה. ע"כ. ונראה שמכאן יצא להם הטעות שאין ללמוד בלילה ההוא, ובאמת שגם אז לא נאסר לפ"ז ללמוד בביתם, אלא רק שלא לצאת החוצה לבית המדרש, מפחד הרשעים הצוררים. וכיום... אין פרץ ואין צוחה ברחובותינו, ולא שייך כלל הטעם הנ"ל. ולא אכחד כי שם הביא עוד טעם בשם רגל ישרה מהרב הצדיק מדינוב זצ"ל, שהוא מפני שנהרג בו יש"ו שהוא קליפת עורב, ושאמרו מגידי אמת שאירע כמה פעמים שלמדו בלילה הזה ובא כלב לבתיהם, ושמנהג ישראל תורה הוא. והוסיף בהערה שם שגם הגאון ר' יהונתן אייבשיץ אמר על זה שמנהג ישראל תורה הוא. ע"ש. אולם אין המנהג כן במקומותינו, וגם בלילה ההוא לומדים כאשר היתה באמנה אתם בלילות של כל השנה. וראיתי בקובץ יגדיל תורה (ירושלים תשל"ט סי' קי עמוד קמז) בתשובת האדמו"ר מליבאוויטש נר"ו שכ', נוהגים שלא ללמוד תורה בליל המולד של אותו האיש, ונקבע הלילה על פי הלוח של הנוצרים, והטעם כדי שלא להמשיך חיות דקדושה באותו האיש ובהולכים בשיטתו עתה, ולכן אצל ישראל הדרים במדינות הישמעאלים אין מנהג זה כלל. וכיון שלענין ביטול תורה חידוש הוא, אין לך בו אלא חידושו, ולכן אין לבטל אלא לילה אחד, וגם בלילה ההוא אין נוהגים כן אלא עד חצות. עכת"ד. והן עתה ראיתי בקובץ שו"ת חתם סופר (ירושלים תשל"ג סימן לא) ... הנה הגאון נדחק למצוא טעם, למנהגם בארצות אשכנז וגלילותיהן, אבל בכל ארצות המזרח לא ישמע ולא יפקד ולא יזכר מנהג זה כלל, ובכל הישיבות והכוללים של האברכים שלנו לומדים תורה אף בליל אידם כרגיל בכל לילות השנה, תמידים כסדרם, מבלי לחוש כלל לסברא הנ"ל, ופוק חזי מאי עמא דבר.

9. הרבי מלובביץ', התקשרות, פר' ויחי, הע' 11
"לשמועתו שבארה"ק ת"ו אין נוהגין בזה כלל (ובטח שמע זה מבר-סמכא ביותר*) - אם נכונה השמועה, אולי אפשר לומר הטעם, שכיוון שפשטה שם (מלבד תקופות קצרות, כידוע) ממשלת הישמעאלים, ותלוי בשר של מעלה, לא היה מלכתחילה עניין לניטל שם. ובמילא אין החשש דלהוסיף חיות" - אג"ק חי"ג הנ"ל. ואולי בא רק ללמד זכות. ובשיחת כ' כסלו ה'תשל"ז (הנחת הת' סל"ח, בלתי מוגה) נאמר: תלוי אם יש במקום זה עניין של ע"ז. ולכן במקומות כמו מרוקו ותימן לא נזהרו ב'ניטל', כיוון שאינם קשורים עם הנוצרים" [זאת למרות שהנוצרים (הצרפתים) שלטו במרוקו בדורות האחרונים]. ולפי זה, בארה"ק שיש הרבה ע"ז וחגאותיהם נערכות ברעש גדול, יש להיזהר בזה. ובין אנ"ש בארה"ק כיום נפוץ ומקובל להיזהר בזה בפשיטות".

10. ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים מנהג של יום חול[6]
(יד) ורגילין לאומרו בקול רם, לפי שנאמר [גבי פסל וגבי ארור] וענו (דברים כז, טו) שהוא לשון הרמת קול, רוקח (סי ר"ג). מזה נראה לי דנהגו בליל ניטל לומר עלינו בקול רם, אף שאין נוהגין כן כל השנה מפני הסכנה, כן עיקר.

11. דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, ח"ד עמ' שכט
Dietrich Schwab בספרוJudischer Deckmantel משנת 1616 כותב כך: "בזמן שאנו הנוצרים לפי מנהגנו הקדום והיפה חוגגים בכבוד רב, עם פעמונים מצלצלים, בתפילה, בשירה ובהודאה... והיהודים שומעים את הפעמונים מצלצלים הם אומרים דברי גידוף... "כעת הממזר זוחל בין ה-maschouim[7], דהיינו בן הזונה חייב לזחול דרך כל בתי השימוש. ומטעם זה שומעים דפיקות בבית". ואחר כך הם אומרים, "הוא כאן", כדי להכניס פחד בלבם של הילדים ושאר בני הבית, עד כי אין ברצונם ללכת לבית השימוש אלא אם יש להם צורך גדול בכך... כמו כן אין הם מתירים לעצמם ללמוד או להתפלל בזמן ליל חג המולד, שאותו הם מכנים ניט"ל, זאת אומרת חג הנטלה. והסיבה לכך היא שהם מאמינים שבליל זה ישו בצער נורא ועל ידי כך שמונעים מלימוד ותפלה לא תהי' לו מנוחה ושלוה. על כך מעדיפים הם לשבת לבטלה ולקלל ולחרף אותו".

12. הרב מנחם גנוט, דבר בעתו התשס"ו, ב"ב
המנהג בחסידות מטרסדורף לטגן פרוסות לחם בשמן ולמרחן בשום, שריחו נודף, רמז לסירחונם". אחד מאדמו"רי גור, שהקפיד על חיתוך נייר הטואלט למשך כל השנה כי "הדבר מעיד על צורת דינו של אותו האיש, שנידון בגיהנום בצואה רותחת".

13. שחמט

14. שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן לא
על דבר אשר נשאלתי מאת מעלתו הרמה מה עניין מנהג איסור תלמוד תורה בליל חגם, לא שמעתי טעם מקובל בזה. גם מה ששמעתי מאמ"ו [ר' נתן אדלר-ק.מ.] נ"י לא נהירא, הגם כי יש סייעתא לזה ממנהג העולם שאוסרים גם תשמיש וסוגרים שערי טבילה, ולדעתי מנהג שטות הוא ויש למחות ביד הנוהגים ...

אבל הנראה לי, אפשר נהגו קדמונינו כן משום שלא ליתן מקום לבעל דין לחלוק ולשטן לקטרג, בהיות באותה הלילה כל העמים נועדים בבית אלהיהם מחצות ואילך כידוע, ועם ה' אלו ישנים על מטותיהם, אפילו לומדי תורה רובם ככולם נעורים תחילת הלילה וישנים אחר חצות, ולא רצו לגזור שיהיו כל ישראל עומדים השכם מחצות ואילך באותה הלילה כאלו אנו נגררים אחר חוקותיהם, וגדולה מזה נהגו לאכול באשמורת ערב ראש השנה שלא יחקו את המינים [שו"ע או"ח סי' תקפ"א ס"ב], מכ"ש שאין לגזור נדידות השינה בעת ההיא, ע"כ בהשכל מנעו הלימוד קודם חצות לגמרי, וממילא כל תלמיד חכם ישן תחילת הלילה ויקום אחר חצות, ומכ"ש בעלי משא ומתן הקובעים עתים לתורה בכל יום מסתמא בתחילת הלילה ואותה הלילה נמנעים מפני המנהג, ע"כ יעמדו אחר חצות לשלם חובתם דבר יום ביומו, וממילא יהיו כמה וכמה עוסקים בעבודת ה' אלו מפה ואלו מפה וחמת המלך שככה, וטעם זה הגון בעיני. ... ומתוך הדברים אתה למד שיש לגעור בהקובעים מושב לצים שמחים לאיד. וה' ישמחנו כימי עניתנו משה"ק סופר מפפד"מ

15. יוסף אומץ[8], דיני שלושים וי"ב חודש
...ולכן נוהגים בוורימש שבכל יום חגם שאין היהודים הולכים מחוץ לרחוב...
[1] רבי ישראל איסרלין מוינה. מגדולי הפוסקים באשכנז במאה הט"ו.
[2] רבי אלכסנדר זוסלין הכהן, גרמניה, המאה הי"ד,
[3] נפטר לאחרונה, 9.6.07. ראו אודותיו בפורום "חדשות אנש": http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2222440
[4] הרב יהודה ליב ב"ר מנחם דיין דק"ק קראטאשין
[5] הרב אברהם ב"ר חייא הנשיא, מאה ה-11, ספרד.
[6] רבינו אייזיק טירנא, רב באוסטרייך. כתב ספרו בסוף המאה ה-14.
[7] Maschouim= כסאות ואשפתות.
[8] ר' יוסף יוזפא האן נוירלינגן, ראש לדיינים ולבני הישיבה דק"ק פרנקפורט ענ"מ (לשון השער). כתיבת הספר נסתיימה בשנת 1630.

עצים ובשמים בחג השבועות - סיכום שיעור

בס"ד עש"ק בהר-בחוקותי תשס"ז

עצים ובשמים בחג השבועות

לראשונה מופיע המנהג - ספר המנהגים למהרי"ל[1]- המנהג לשטוח (1) בשמים של עשבים ושושנים ב(2)בי"כ ל(3)שמחת הרגל.
ר' אייזיק טירנא[2]- שוטחין עשבים בבי"כ לשמחה.

מהי השמחה?
רמ"א- "שוטחין עשבים בבי"כ ו(4)בבתים זכר לשמחת התורה".
לבושים[3]: גם הצאן והבקר אל ירעו= היה מרעה בהר סיני. שמחה על נתינת התורה בסיני.
כתר שם טוב: בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם בשמים, רמז לדבר- "שפתותיך שושנים" (שהש"ר ה' יג)
מגן אברהם- בחג נידונים על פירות האילן ולכן יש לקשט באילנות.
בני יששכר- ישראל נמשלו לורד בפרדס. המלך רצה להשמיד את הפרדס אבל חס עליו בזכות הורד שבו.
הרבי מגור (הופיע באוצר מנהגי ישורון) - מרע"ה נולד בז' אדר. כעבור שלושה חודשים לא יכלה אימו להסתירו ושמה אותו ביאור, בין קני הסוף. העצים זכר לסוף.
הצעת שפרבר- "והיו נכונים ליום השלישי" למה שלישי? שביום השלישי נבראו אילנות ודשאים... ביום שלישי בראתי צרכי חיים, ואף התורה נקראת עץ חיים.

איפה שוטחים?
במקורות לעיל: בי"כ ובבתים.
תלמיד תרומ"ד[4]- בבית הרב, סמל לקשר הייחודי בין האדם והתורה. דומה למנהג לשים חופת עשבים ושושנים מעל כסא הרב בבי"כ ומעל כסא החבר, דמות המנהיג בקהילת אשכנז (מנהג וורמישא)
ולכן מדגיש היוסף אומץ[5]- מנהגנו לשטוח "בכל הבתים".

מה שוטחים?
דווקא בשמים, שושנים או כל ירק?

הרחת בשמים
שיטוח של עצי בשמים מוביל מנהג של הרחת בשמים במהלך התפילות.
ישנה בעית הפסק- של"ה[6], שו"ע הרב.

העמדת אילנות שלמים
מג"א- בחג נידונים על פירות האילן.

ההתנגדות למנהג
הגר"א ואחריו חיי אדם- חוק העמים (באור הגר"א יו"ד קעח, ז)
בחג השבועות הנוצרי (ה"פנטקוסט" (Pentecost)[7]) נהגו לקשט את הכנסיות, לפזר עלים.
להדגיש: אפילו אם מדובר במנהג יהודי קדום, לדעת הגר"א יש להפסיקו בגלל חוקות הגויים.

ומה לגבי עשבים?- ערוה"ש: אילנות ועשבים.

למעשה רוב הפוסקים חלקו על הגר"א וקיימו את המנהג, וזאת מפני שלדעת רוב הפוסקים האיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קעח, א)

הגנת המנהג:
ר' יוסף שאול נתנזון[8]- צוויתי לשאול מהגויים על מה הם עושים זאת, ואחד הישישים שבהם הגיד שאינו רק משום כבוד והידור הבית בעצים נאים, וא"כ ההיקש השכל מחייבו ואין בו משום דרכי האמורי...
וגם הגר"ע יוסף תומך בשימור המנהג.
[1] רבי יעקב בן משה מולין- נולד במגנצה בסביבות שנת ק"כ (1360) ונפטר בוורמייזה בשנת קפ"ז (1427))
[2] ר' יצחק אייזיק טירנא מחבר 'ספר המנהגים' חי באוסטריה (סוף המאה הי"ד - מחצית המאה הט"ו), הוא חיבר את 'ספר המנהגים' שלו במטרה לסכם את מנהגי יהודי אוסטריה לכל השנה על פי מנהגי רבותיו, ובעיקר כדי שהוא יהיה כעין מדריך לתפילה ולמנהגי בית הכנסת.
[3] רבי מרדכי יפה (1530-1612) "בעל הלבושים". מחכמי בוהמיה, רב, פוסק, מפרש השולחן ערוך.
[4] ר' ישראל איסרלין (מהרא"י) חי באשכנז במאה החמש עשרה. היה מגדולי הפוסקים וגדול הדור באשכנז. חיבר את הספר "תרומת הדשן". 1380-1460. "לקט יושר" לר' יוסף בר' משה, תלמידו.
[5] הרה"ג החסיד איש האלוקים מהור"ר יוסף יוזפא האן נוירלינגן זצ"ל ראש לדיינים ולבני הישיבה דק"ק פרנקפורט ענ"מ" (לשון השער). נפטר שצ"ז (1637).
[6] הרב ישעיה הלוי הורוביץ (המכונה השל"ה ע"ש חיבורו בתחום המוסר היהודי "שני לוחות הברית". (1558 - 1630) - מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. יש המוסיפים לשמו את הסיומת "הקדוש".
[7] הכינוי "פנטוקוסט" נובע מהמילה היוונית "פנטקוסטה", פירושה "היום החמישים", מכיוון ששבועות מתקיים חמישים ימים אחרי פסח. בהתאם להשוואת חג הפסחא עם חג הפסח, חגיגת הפנטקוסט חלה ביום ראשון השביעי אחרי חג זה.
ירידת רוח הקודש מתוארת בספר מעשי השליחים בברית החדשה:
בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. (מעשי השליחים, ב:1-4)
[8] לבוב, מאה 19, שו"ת שואל ומשיב ועוד.

על מנהגי שטיחת עשבים, העמדת אילנות והרחת בשמים בשבועות - דף מקורות

בס"ד עש"ק בהר-בחוקותי תשס"ז

על מנהגי שטיחת עשבים, העמדת אילנות והרחת בשמים בשבועות

נוהגים להשטיח רצפת ב"ה בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל
(ספר מהרי"ל, מנהגים, הלכות שבועות).

ושוטחין עשבים בבית הכנסת לשמחה
(ספר המנהגים, ר' אייזיק טירנא, סיוון)

"ונוהגין לשטוח עשבים השבועות בבית הכנסת ובבתים, זכר לשמחת מתן תורה
(רמ"א, או"ח, תצ"ד, ג)

"זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' שמע מינה שהיה שם מרעה
(לבוש, סי' תצד סע' א)

ונראה לי הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם
(מגן אברהם)

בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח, על התבואה. בעצרת, על פירות האילן. בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד, ליבם; המבין, אל כל מעשיהם" (תהילים לג,טו). ובחג, נידונים על המים.
(ר"ה א, ב)

במהרי"ל כתוב נוהגין להשטיח בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל, ואנו מנהגנו לשטוח כן רצפת כל הבתים...
(יוסף אומץ, תתנא)

והיה מנהג בביתו לפזר עשב [עשבים] ובשמים ביום ראשון של שבועות בשחרית.
(לקט יושר חלק א (או"ח) עמוד קג ענין ד)

ונוהגים להשטיח רצפת ב"ה עשבים וגם בבתים, וגם השמש תוקע שושנים, לכל מורינו ב', ולחבר א', לשמחת הרגל ולכבוד התורה, על מקומו שיושב בב"ה וגם סביב הארון והשולחן נותנים שושנים לכבוד התורה
(מנהגות וורמייזא לר' יודא ליווא קירכום, ערב שבועות)

העולם אינן נזהרין בחג השבועות, כשמחלק השמש בבית הכנסת חלק כחלק לכל איש ואיש עשבים המריחים בשעה שמנגן השליח ציבור האל בתעצומות, והם מיד כשלוקחים מריחים. וזה אינו נכון, דממה נפשך עבדי איסורא, אם מברכין ברכת הריח נמצא דהם מפסיקים בדיבור ברכה זו במקום שאסור לדבר... אם מריחין בלא ברכה, זו קשה מהראשונה, שנהנין בלא ברכה...
(שני לוחות הברית, מסכת שבועות, סי' טו)

(יד) ונוהגין לשטוח עשבים בבהכ"נ ובבתים בשבועות זכר לשמחת מתן תורה...
(טו) נוהגין להעמיד אילנות בבהכ"נ ובבתים כדי להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם...
(יז) המחלק עשבי בשמים לציבור בבהכ"נ יזהר שלא לחלק להם מברוך שאמר עד לאחר ש"ע שקודם ברוך שאמר או לאחר ש"ע יכולין הם לברך על הריח המגיע להם אבל מברוך שאמר עד לאחר י"ח אסור להפסיק בדיבור ויהנה מהריח בלא ברכה...
(שו"ע הרב, הל' פסח תצד)

הגר"א ביטל מנהג מלהעמיד אילנות בעצרת משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם...
(חיי אדם, כלל קלא, סע' יג)

אומנם בדורות שלפנינו ביטלו האילנות והעשבים מטעמים שידעו הגדולים שבדור
(ערוך השולחן, או"ח, תצד, ו)

צוויתי לשאול מהגויים על מה הם עושים זאת, ואחד הישישים שבהם הגיד שאינו רק משום כבוד והידור הבית בעצים נאים, וא"כ ההיקש השכל מחייבו ואין בו משום דרכי האמורי...
(ר' יוסף שאול נתנזון, יוסף דעת, סי' שמח)

וראה בספר חוט המשולש (עמוד קכ"ח) שכתב, שבימי הגאון בעל חתם סופר היו נוהגים שבכל חג השבועות היו מפארים בית אלקינו על ידי קישוט הכנסת בענפי אילנות ובמיני עשבים שריחם הטוב נודף למרחקים, ובמקום מושבו של החתם סופר היו עושים כילה מיוחדת מענפי אילנות ושושנים, ופעם אחת קרה שגבאי אחד של ביהכ"נ ביטל המנהג והורה שלא לעשות כן, וכשבא הגאון לביהכ"נ וראה שינוי המנהג מכל ליל חג שבועות שבכל שנה ושנה, הרע לו מאד, והקפיד על הגבאי הנ"ל, ונענש בעונש קשה ר"ל. ע"כ....

בסיכום: המנהג שנהגו לקשט את בתי הכנסת וספרי תורה בכתרי פרחים ושושנים, ולהעמיד שם ענפי אילנות, יש לו יסוד נאמן על פי מדרשי חז"ל. ומנהגם של ישראל תורה הוא.
(יחווה דעת חלק ד סימן לג)

סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-בן-חורין לאומי ועבד ה' - סיכום שיעור

סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-

בן-חורין לאומי ועבד ה'

השיעור החודשי לזכרו של בניה ריין, ער"ח ניסן תשס"ז

זכירת יציאת מצרים - מצוותה כל השנה. (רמב"ם הל' ק"ש, פ"א, ה"ג)

מה החידוש במצווה הייחודית של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר (רמב"ם, מ"ע קנ"ז)?

תירוצים טכניים:

שאגת אריה (מובא במנחת חינוך מצווה כ"א)- בזכירה- מספיק הרהור בלבד, ואילו סיפור צריך להיות בפה ממש.

גר"ח על הש"ס, אות מ'- סיפור- בדרך של שאלה ותשובה, סיפור- דורש פירוט "מצה זו", "מרור זה".

המכנה המשותף לתירוצים אלו: זכירה = סיפור, אלא שא"א לפרט כל כך הרבה בכל יום ויום ולכן יש לנו תזכורת קצרה ביום.

חלוקה עקרונית-

גרי"ד, שיעורים לזכר אבא מארי - זכרון- חלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים. לעומתו, הסיפור- מצווה בפני עצמה, חלק ממהלך ייחודי לליל הסדר, ליל השחרור של עם ישראל מגלות מצרים.

ראיה לדבר: הלל בליל הסדר נאמר בתורת 'שירה' ולא בתורת 'קריאה' ולכן אין בו ברכה. השירה היא חלק משיחזור היציאה ממצרים. שיחזור של תחושת הנס הגדול. השירה, המעשים = תחושת חירות לאומית.

לעומת נסיפור של ליל הסדר, הזכירה של יצ"מ צורפה לקריאת שמע ולא נמנתה כמצוות עשה בפני עצמה ß פועל יוצא של השחרור ממצרים הוא הכניסה לשעבוד הקב"ה, עבדי ה'.

יש לנו השלמה הדדית של המצוות: אנחנו גם חוגגים את החירות הלאומית, אבל זה נעשה פעם בשנה, כמו יום העצמאות. אנחנו גם זוכרים יום יום שאנחנו משועבדים לקב"ה, שהיציאה לחירות כוללת אלמנטים של עבדות דתית מרצון.

מצוות הסיפור מלווה במעשים- 4 כוסות.

למה תיקנו ארבע כוסות? – דרך חירות וליווי לארבע מצוות בלילה: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

מהו הדגש?

ר' יהודה- חירות הבאה לידי ביטוי בשתיית יין. מי שלא חש בן חורין ביין (כמו ילדים) יאכל קליות ואגוזים. ß אצלו הדגשה מרובה על הפן הלאומי

ת"ק- הכוס טפלה לעומת המצווה. החינוך בלילה הזה הוא חינוך בדרך של אמירה, הגדה, הדגש הוא במצווה. הכוס היא אמצעי חינוכי מעצים (כדי שישאלו, ואז יקבלו תשובה בדרך של סיפור) ß דגש רב יותר על הקשר ההדוק בין חירות לאומית ושעבוד דתי לקב"ה.

סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-בן-חורין לאומי ועבד ה' - דף מקורות

סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים-

בן-חורין לאומי ועבד ה'

רמב"ם, הל' קריאת שמע, פ"א, ה"ג

אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים; ומצוה להזכיר יציאת מצרים בלילה וביום, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג). וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קרית שמע.

רמב"ם, מצוות עשה קנ"ז

הציווי שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מה שיוסיף לספר ולהאריך בדברים בהגדלת מה שעשו בנו ומה שעינו אותנו המצרים ואיך נפרע לנו ה' מהם, ולהודות לו יתעלה, על כל החסד אשר גמלנו הרי זה משובח, כמו שאמרו: "כל המאריך לספר יציאת מצרים, הרי זה משובח". והכתוב שבא לנו בצווי זה הוא אמרו יתעלה: "והגדת לבנך ביום ההוא" (שם יג, ח). ובא הפירוש: "והגדת לבנך - יכול מראש החודש? תלמוד לומר: ביום ההוא, אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: בעבור זה (שם): לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך", כלומר: מתחילת הלילה חייב לספר.

ולשון המכילתא: "מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך' (שם שם, יד) יכול אם ישאלך אתה מגיד לו: ואם לאו - אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: והגדת לבנך - אף על פי שלא שאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן; בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" (שם שם, ג), וכבר ידעת לשונם: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר יציאת מצרים". וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף פסחים.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, 'שיעורים לזכר אבא מרי' ח"א עמ' ב

"והנה קבלתי מאבא מארי בשם רבנו הגדול זצ"ל, שארבע הלכות מבדילות ומפלות בין מצוות זכירת יציאת מצרים למצוות סיפור יציאת מצרים: ... מצוות זכירת יציאת מצרים אינה מהווה מצווה בפני עצמה, אלא נובעת ממצוות קריאת שמע וחלות קבלת עול מלכות שמים, ומצוות סיפור קובעת מצווה לעצמה במניין תרי"ג". ... ולי נראה להוסיף עוד: ה) חובת זכירה אינה מטילה על האדם חיוב אמירת שבח והודאה, ומצוות סיפור מחייבתו לא רק לספר את הנפלאות והנסים שעשה לנו, אלא גם לשבח ולהודות - 'לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל...' - וזהו יסודה של חובת הלל בלילי פסחים".

פסחים קטז.-:

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים [שנאמר (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'], מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים [שנאמר (שמות יב) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'] מרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר [(שמות א) וימררו את חייהם וגו'] בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה...

הר"ן (פסחים כו ע"ב בדפי הרי"ף)

"אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים 'לגמור את ההלל', שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה. שכך שנינו: 'רבן גמליאל אומר...', ובסיפא: 'לפיכך אנו חייבין להודות להלל...'. לפיכך אם בא אדם לברך - משתקין אותו".

פסחים קיז:

א"ל רב חנן לרבא ש"מ ברכת המזון טעונה כוס א"ל ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה...

פסחים ק"ח:

ת"ר הכל חייבין בארבעה כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים בע"פ בשביל תינוקות כדי שלא ישנו וערב יוה"כ כדי שיאכילו את בניהם ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנא' (דברים טז) ושמחת בחגך במה משמחם ביין רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין

אופייה המיוחד של תענית אסתר

אופייה המיוחד של תענית אסתר

ד' אדר תשס"ז, 22.2.07

• השוני שבין תענית אסתר ושאר הצומות- תענית אסתר ניתנת להקדמה ואילו בצומות אחרים אפשרות דחייה דווקא. הרעיון הוא שפורענות לא מקדימים.

מקור 1- גמ' במגילה ה.

• הצומות ע"פ מגילת תענית

מקור 2- שו"ע אורח חיים סי' תקעג, סע' א'

• הבעיה-

בזמן המגילה, שנהג איסור תענית לפני הימים הטובים ולאחריהם, איך ניתן היה לקבוע צום בי"ג, יום לפני פורים?

• תשובה-

קביעת התאריך של תענית אסתר לי"ג באדר מצביעה על כך שהתענית היא חלק ממערכת של חגיגות הפורים. מבחינה היסטורית, הדרמה שהתחוללה סביב הפלתו של המן הרשע - שקדמו לה שלושת ימי הצום - הייתה בחודש ניסן. אם תפקיד הצום היה להזכיר את הפורענות והסכנה, היה מקום לקבוע אותו בניסן כמו שאר הצומות. הקביעה של תענית אסתר בחודש אדר, לפני ימי הפורים, מרמזת על מהותה: ליצור את שמחת הפורים בשלמותה.

מקור 4- ראב"ד בר"ן, תענית, ז. באלפס

שיטה חולקת: חכמי א"י רצו לצום 3 ימים, כמו אסתר, ובעיקרון עדיף לצום בניסן, אלא שאי-אפשר לצום בחודש ניסן. (רא"ש)

• אופי הצום

אין בו היבט של אבלות (רמב"ם תעניות פ"א הי"ד - מקור 6) ביחס לשאר בצומות, בהם יש היבט של אבלות), אלא מדובר צום קל מאוד (רמ"א אורח חיים סימן תרפו, סע' ב', מקור 5). הקלות נובעת מהמהות: הצום הוא חלק מהזיכרון ואולי גם חלק מן השמחה הצפויה.

• מה יהיה עם תענית אסתר בימות המשיח?

אם היא חלק מן הצומות- אמורה להיבטל (למרות שאינה מופיעה בפס' אותו מביא הרמב"ם, תעניות פ"ה הי"ט מקור 7).

אם היא חלק מפורים- אינה מתבטלת (רמב"ם הל' מגילה פ"ב, ה"כ, מקור 8)

• ראיה לסתור-

קיום עצמאי של תענית אסתר באדר א', אם כך אינה חלק מפורים! (אוצה"ג, מגילה ו: - מקור 9)

האם אין שום קשר בין אדר א' לפורים שנחגג באדר ב'? יש דעות שישנה חובת סעודה באדר א' וכל הפטור הוא רק ממקרא מגילה ומתנות לאביונים, כאשר משלוח מנות הוא סניף של מתנות לאביונים (ר"ן במגילה, ג: באלפס)

• מהו זמן קהילה?

שיטת ר"ת בסוגיה (רא"ש, מגילה פרק א סי' א', מקור 12): זמן של צום ותענית- אופי תענית אסתר הוא כיום צום. מה הקשר לקריאת מגילה?

אם נבין שמדובר בחלק מאירועי פורים- גם צום הוא בעל קשר היסטורי לחג.

לאופיה של תענית אסתר - דף מקורות

לאופיה של תענית אסתר

ד' אדר תשס"ז

1. בבלי מגילה ה.

משנה. ... באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. אבל זמן עצי כהנים, ותשעה באב, חגיגה, והקהל - מאחרין ולא מקדימין....

גמרא. ... אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. תשעה באב - אקדומי פורענות לא מקדמי...

2. שו"ע אורח חיים סי' תקעג, סע' א'

הלכתא בטלה מגלת תענית, וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים שאסור להתענות בהם בעצמם, אבל לפניהם ולאחריהם מותר; וכן שבתות וימים טובים וראשי חדשים מותרים לפניהם ולאחריהם.

3. אסתר ט, לא

לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם

4. ר"ן תענית, ז. באלפס

אבל הראב"ד ז"ל אומר אע"פ שבטלה מגילת תענית אעפ"כ אין גוזרין אותם הימים תענית על הציבור לכתחילה וראיה לדבר ממאי דאמרי' בגמ' דרב נחמן גזר תעניתא בי"ב אדר ואמרו ליה יום טורינוס הוא וכין דבטלה מגילת תענית כי הוי יום טורינוס מאי הוי?! אלמא משמע אע"פ שבטלה אין גוזרין בו תענית לכתחילה על הציבור. ולפי זה אינו מספיק מה שכתבנו למעלה להתיר תענית בי"ג שלפני פורים דהא יום ניקנור הוא ואע"פ שבטל אין גוזרין תענית על הציבור. אלא שהוא ז"ל כתב די"ג אינו דומה לשאר תעניות, דזכרון הוא לנס שנעשה בו, ועוד, שיש לנו סמך בכתוב שאמר 'וכאשר קימו על נפשם דברי הצומות', לומר שכשם שקבלו עליהם לעשות יום טוב, כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, כלומר לעשות תענית בכל שנה ושנה...

5. שו"ע אורח חיים סימן תרפו

ב מתענים בי"ג באדר; ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי. הגה: ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון: מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה, ואפי' רק כואבי עינים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו אח"כ, אבל שאר בריאים לא יפרשו מן הצבור (חדושי אגודה בשם מחזור ויטרי)...

6. רמב"ם תעניות פ"א הי"ד

כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו, או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן: כעניין שנאמר "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג,לט). ומותר לו לטעום את התבשיל, ואפילו בכדי רביעית-- והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט. שכח ואכל, משלים תעניתו.

7. רמב"ם הל' תעניות פ"ה הי"ט

כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו" (זכריה ח,יט)

8. רמב"ם הל' מגילה פ"ב

כ [יח] כל ספרי הנביאים וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטילין, לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות ייבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי" (ישעיהו סה,טז), ימי הפורים לא ייבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה, לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח)

9. אוצר הגאונים, מגילה ו:

וי"ג של אדר ראשון נמי מתענין כי"ג של אדר שני

10. בבלי מגילה ב.

משנה. מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. כיצד? חל להיות ארבעה עשר בשני - כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בשלישי או ברביעי - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בחמישי - כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום. ומוקפות חומה למחר. חל להיות ערב שבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. חל להיות בשבת - כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, ומוקפות חומה למחר. חל להיות אחר השבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.

גמרא. מגילה נקראת באחד עשר. מנלן? - מנלן? כדבעינן למימר לקמן: חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים! - אנן הכי קאמרינן: מכדי, כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, דאי סלקא דעתך אנשי כנסת הגדולה ארבעה עשר וחמשה עשר תקון - אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, אלא פשיטא - כולהו אנשי כנסת הגדולה תקינו, היכא רמיזא? - אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא (אסתר ט') לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם - זמנים הרבה תקנו להם. - האי מיבעיא ליה לגופיה! - אם כן לימא קרא זמן, מאי זמניהם - זמנים טובא. - ואכתי מיבעי ליה: זמנו של זה לא כזמנו של זה! - אם כן לימא קרא זמנם, מאי זמניהם - שמעת מינה כולהו. - אימא: זמנים טובא! - זמניהם דומיא דזמנם, מה זמנם תרי - אף זמניהם תרי. - ואימא תריסר ותליסר! - כדאמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי. הכא נמי שלשה עשר זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי...

11. רש"י שם

זמן קהלה לכל היא - הכל נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מקומות, כמו שכתוב בספר, הלכך לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקרייה, דעיקר הנס בו היה.

12. רא"ש, מגילה פרק א סי' א'

... אמר רב שמואל בר יצחק שלשה עשר זמן קהלה לכל היא. פרש"י שנקהלו לעמוד על נפשם ולכך לא צריך קרא. ולא נהירא דנהי דנקהלו בו ביום כיון שקבעו הקריאה בי"ד ובחמשה עשר מנא לן שיכולין לקרות בו? ועוד דלא זמן המלחמה גורמת הקריאה אלא זמן המנוחה כדכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים וגו'.... ופירש רבינו תם זמן קהלה לכל היא שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק דכתיב ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה ודרשינן במסכת תענית מכאן לתענית צבור שצריך שלשה מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר שאנו עושין כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא בכאן ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי היכא שחל פורים להיות במוצאי שבת ולא עבדינן ליה בערב שבת נמצא בתשובת הגאונים לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ובתחנונים ולא יתכן לעשות כן בערב שבת לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת ובמסכת סופרים (פי"ז הל' ד) איתא שרבותינו שבמערב מתענין באדר שלשה תעניות של אסתר אע"פ שאותן היו בניסן לא היו רוצים להתענות בניסן שנגאלו בו אבותינו והוקם המשכן:

13. שאילתות דרב אחאי, פרשת ויקהל שאילתא סז

דאמר שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהילה לכל היא שנאמר ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ביום שלשה עשר לחדש אדר. מאי קהילה? יום תענית, ומאי יום כניסה? שמתכנסי' בו ויושבין בתענית ומבקשי' רחמים וכשחל שלשה עשר להיות בשבת מקדימין ויושבין בחמישי בשבת בתענית שהוא יום אחד עשר באדר מפני שאסור להתענות בערב שבת מפני טורח שבת וכשחל י"ג להיות בחמישי בשבת מתענין בו ביום שהוא זמנו אבל מקרא מגילה אין קורין אלא בארביסר בלבד...

14. העמק שאלה, שם

מאי קהילה יום תענית- כבר הביא הר"ן שר"ת פי' הא דאי' שם י"ג זמן קהלה לכל הוא שהוא יום תענית, ושכן פי' השאילתות... ורבנו הוסיף עוד לפרש הא דיום הכניסה לא כפרש"י שהוא יום קריאת התורה בשני וחמישי, אלא יום שמתכנסים בו ויושבים בתענית ומבקשים רחמים.... ולולי דמיסתפינא הייתי אומר ליישב עוד קושיה א' גדולה שהקשה הגר"א ז"ל סי' תרפ"ו סק"ג... מדאמרינן בירו' על יום ניקנור[1] ולית הוא עצמו אסיר מפני שהוא יום שלפני יום י"ד?! ומשני להודיעך שהוא אסור במספד. הרי מבואר שיום שלפני י"ד אסור בתענית!. ונראה דאע"ג דרבנו ור"ת והראב"ד מפרשי דברי הצומות וזעקתם, היינו צום אסתר שהיה יום קהלה לכל בתענית מכ"מ לא הוקבע כצום דווקא בי"ג אדר, משום אי אירע י"ד בשבת לידחי על יום ה'... אלא שנקבע צום אסתר בכל שנה, וממילא כל שאפשר לעשות בי"ג עושין. אבל כ"ז עד שלא שנינו מגילת תענית ולא גזרו על יו"ט לפניהם והיו רשאים לצום בי"ג, אבל מששנינו מגילת תענית, ותנן כל הכתוב במגילת תענית אסור לפניהם, ע"כ אין קובעים צום בי"ג לעולם, והי' נדחה הצום לי"א, די"ב ג"כ אסור משום יום טוריינוס[2]... אבל רבנו דקאי לאחר שבטלה מגילת תענית ונשאר קביעת הצום בי"ג...

---

[1] בתלת עשר ביה יום ניקנור

אמרו: ניקנור פולמרכוס של מלכי יון היה עובר לאלכסנדריאה בכל יום ויום, והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר מתי תיפול בידי ואהרסנה. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו, והיו הורגין עד שהגיעו לקרובין שלו, וחתכו את ראשם וקצצו את בהנות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו וקצצו את אבריו, ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאוה, ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלם ועל בית המקדש, נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כן עשו אותו יום טוב.

[2] בתרין עשר ביה יום טיריון

שתפס את לולינוס ואת פפוס אחיו בלודיקיא. אמר: אם מעמיו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים כשרים היו, ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה, ואין ראוי ליעשות נס על ידך, ואנו חייבין מיתה, ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום: הרבה דבים הרבה אריות הרבה נחשים הרבה עקרבים שיפגעו בנו. ואם אתה הורגנו, עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע דמנו מידך. אמרו: לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלי של רומי ופצעו את מחו בגזירין ובבקעות.

קנאות- שליחות בי"ד או מעשה עצמאי

קנאות- שליחות בי"ד או מעשה עצמאי

עש"ק 'ויחי' תשס"ז

1. דין בסיס (משנה, סנהדרין פא:)- הבועל ארמית קנאין פוגעים בו

2. מגבלות הדין (סנהדרין, פ"ב.)-

¨ אין מורין כן

¨ מעשה הקנאות רק בשעת מעשה העברה

¨ דין רודף חל על הקנאי

3. היחס לקנאי

¨ בבלי - יחס נייטרלי, תיאור הדין ללא חיווי של יחס ערכי למעשה.

¨ ירושלמי (סנהדרין, פ"ט, ה"ז)- הסתייגות מן המעשים עד כדי נידוי

4. קנאות- פטור דיעבדי או מעשה לכתחילי?

¨ אם בא הקנאי להימלך בבית הדין, אין בית הדין מורה לו את הלכת הקנאים אלא רק פוטר את הקנאי מעונש בדיעבד, יש לקנאי הגנת פטור (excuse) ולא הגנת צידוק (justification).

¨ 'דיעבדיות' מעשה הקנאות מסבירה את הסייג השלישי, המחיל על קנאי דין רודף. בחשיבה המשפטית הכללית, מוסכם שסייג ההגנה העצמית חל רק ביחס להתגוננות הבאה להדוף "תקיפה שלא כדין", אך לא מעשה התגוננות מפני "תוקף כדין". המחוקק אינו יכול להתיר הפעלת כוח נגד מי שפועל על פי דין, זה לא הגיוני להגן על עבריין שפגע בשוטר שביקש לעצרו או בסוהר שניסה למנוע את בריחתו מן הכלא. אם זכה זמרי לסייג ההגנה העצמית, לכאורה פינחס לא יחשב "תוקף כדין", והוא פטור מכוח הלכת הקנאים רק בדיעבד.

¨ מנגד - לשון המשנה אינה מורה על פטור דיעבדי אלא מעין אמירה מצווה. גם מדברי הבבלי נראה שמעשהו של פנחס משובח ולא בדיעבד.

5. שאלת הסמכות של הקנאי

1. אם נאמר שקנאי הוא שליח בי"ד תהיה לנו בעיה עם ההגבלות שמוטלות על הקנאי, שהרי אין מורין לו על המעשה!
2. אם נאמר שקנאי הוא עצמאי בשטח, תיווצר לנו בעיה עם האנרכיה שזה יוצר.

¨ רש"י (מקור 3)- שליחות, גם בפי' למשנה (מקור 1.ב.) מדבר על מיתת בי"ד

¨ רמב"ם (מקור 8)- ישנה הנגדה בהלכה בין בי"ד לקנאי. משמעות הדברים היא שקנאות נתפסת כפעולה עצמאית.

6. למאי נפקא מינה?

1. התראה בבועל קודם הריגתו ביד הקנאי-

¨ רמב"ם (מקור 9)- אין צורך בהתראה

¨ ראב"ד (מקור 9.ב.)- דרישה להתראה, אחרת אין לו כותרת של קנאי "משובח" = על הקנאי לשמור על דמיון כלשהו להליכי הדין המתבצעים בבית הדין.

2. קטן שבעל ארמית-

¨ רמב"ם (מקור 9, הל' ח' שם)- גם קטן בן תשע שנים

¨ מנחת חינוך (ואתחנן, מצוה תכ"ז)- והרי אינו בן דעת!

3. קנאי בזמננו, כשאר אין סמכות בי"ד להעניש

¨ שו"ע אב"ע סי' ט"ז - אין זכר לדין קנאות. ניתן לומר שישנו קשר בין סמכות בי"ד לדון לבין הפעלת דין קנאים פוגעים בו.

¨ רמב"ם- דין קנאי מופיע בהל' סנהדרין ובהל' איסורי ביאה, כלומר הדין חל ללא קשר לשאלת סמכות בי"ד בימינו.

7. "אין מורין לו"

למה אין מורין דין קנאות לקנאי?

ישנה הבחנה בין שני סוגי "הלכה ואין מורין כן":

¨ בעיה בהוראת ההלכה- כל מקום שכלל ההתנהגות (ה"הלכה") בעייתי, מפני שהוא עלול להוביל להתדרדרות במדרון חלקלק, ולכן חכמים אינם מפרסמים אותו ברבים ואינם מורים על פיו, וזאת למרות שההלכה שרירה וקיימת!

¨ בעיה עם ההוראה בשל שיקולים חיצוניים להלכה עצמה- בית הדין אינו מורה על פי ההלכה בגלל שיקולים מוסדיים. בית הדין לא רוצה לפסוק את ההלכה האמורה במפורש, אף על פי שאינו מתנגד להתנהגות עצמה, כבמקרה שלפנינו: התנהגות הקנאי רצויה בעיני בית הדין, אך הוא אינו מורה עליה במפורש, מפני שהוראה כזו עלולה לפגוע במעמדו של בית הדין, כשהציבור לא יפנים את המתח הנורמטיבי שנוצר מן העובדה שמצד אחד- בית הדין עצמו אינו דן את הבועל ארמית למיתה, ומצד שני- מורה לקנאי להרגו, והוא עלול לתפוס הוראה כזו כפגיעה בשלטון החוק. בי"ד מרחיק את עצמו כמה שיותר מהקנאי, לא נותן לו שום הרשאה משלחת (הרמ"ה, מקור 4)

8. האם ישנה מצווה לקנא?

השאלה קשורה ליכולתו של הקנאי להיחשב כרודף, שהרי אם הוא מקיים מצווה, בטח ובטח אם הוא נחשב כשליח בי"ד, לא ברור למה יכול הקנאי להיחשב כרודף ביחס לבועל ארמית.

¨ להבנה שקנאות היא שליחות בי"ד - יש מצווה בדבר, וקשה מאוד להבין איך ייתכן שנציג החוק נחשב רודף.

¨ להבנה שקנאות נתפסת כמעשה פרטי עצמאי-

¨ אין מצווה בדבר, ולכן יש אפשרות שיחשב כרודף (רמ"ה, מקור 4)

¨ אע"פ שיש מצווה בכך, בכל אופן אין כאן הסמכה של בי"ד (מיוחס לר"ן, מקור 6)

9. שאלת האיסור של בעילת ארמית

מהו האיסור שבגינו נהרג בועל ארמית?

¨ איסור דאורייתא "לא תתחתן בם" או איסור דרבנן.

האם לאו זה שייך בכל הגויים או מוגבל רק לאותן אומות שהיו בארץ ישראל בזמן הכיבוש?

האם איסור זה חל גם על בעילה בלא נישואין?

אולם גם אם הבועל ארמית אינו עובר על איסור דאורייתא, ברור כי הוא עובר על איסור מדבריהם (הגמ' בע"ז, מקור 10). ועדיין יש לשאול מה מחיל על החוטא את דין המוות המוצא לפועל על ידי הקנאי.

¨ גמ' בע"ז- נראה שפרהסיה היא פקטור משמעותי במרכיבי העברה של בעילת גויה.

ההסבר- היסוד המחייב לדין המוות הוא חילול ה', ולא עצם מעשה הבעילה.

וזהו גם ההסבר בגמ' בסנהדרין.

¨ הרמב"ן (מקור 11)- יש יסוד של גילוי עריות במעשה הביאה עצמו. הפרהסיה אינה הרכיב הקריטי בהחלת עונש המוות ע"י הקנאי.

קשה- אם כך, למה ישנה חלוקה בגמ' בין פרהסיה וצנעא?

10. הקשר בין שאלת האיסור בבעילת ארמית ושאלת מקור הסמכות של הקנאי

¨ מעשה העברה – הביאה = עברה מוכרת לבי"ד. במצב כזה יש לבי"ד כלים וסמכות לדון בעברה כזו. קנאי יכול להיות שליח של בי"ד

¨ מעשה העברה - חילול ה' = זו לא עברה ברת עונשין ע"י בי"ד. הקנאי הוא עצמאי לחלוטין בפעולתו ואינו קשור לבי"ד.