ברכת הלבנה: זמנה, נוסחה והלכותיה - נקודות למעביר השיעור, ע"ש יתרו, תש"ע

ברכת הלבנה - זמנה, נוסחה והלכותיה

ע"ש פר' יתרו תש"ע, 4.2.10

א. מקור השם קידוש לבנה - מקור 1, מדרש רבה: המאורות, לבנה וחמה, הם חלק ממתנות הקידושין של הקב"ה ועמ"י.

ב. זמן ברכת לבנה:
I. בלילה הראשון של החודש - שיטת הירושלמי (מקור 2) "בחידושה", רש"י בסנהדרין מ"א: (מקור 3.ב.) עיקר הדיון בסנהדרין הוא דווקא הצד השני: מתי סוף זמנה של ברכת הלבנה, רמב"ם (מקור 4)

II. מוצאי שבת - מסכת סופרים (מקור 5).
· הצעת גרטנר: במוצ"ש יש מעמדיות חגיגית. במוצ"ש ניתן לקיים רוב עם, בהדר ובחגיגה. בכך יש דמיון לקידוש החודש.
בימי עבר, היתה סכנה בקידוש החודש, שנתפס כסמל יהודי לאומי. יכול להסביר את נוסח הברכה "תפול עליהם אימתה ופחד" שנועד לחזק את ידיהם של אלו המקדשים את החודש ולא נרתעים מן הסכנה.

· במוצ"ש אדם עדיין בבגדיו הנאים, וכך ראוי בקבלת פני שכינה (כלבו).

· זכר לחורבן הבית, שהיה במוצ"ש, ויצאה השכינה לגלות. ולכן אומרים "עתידין להתחדש כמותה" (פרי עץ חיים, בשם ר' חיים ויטאל).

III. שיטת ראשוני אשכנז להקפיד על קידוש לבנה במוצ"ש- או"ז (מקור 6), מנהיג (מקור 7).

רבנו מנוח (מקור 8) מביא את שיטת הפוסקים (רי"ף ורמב"ם, לדעת המהדיר), שחולקים כיוון שלא מעוניינים לדחות מצווה ממועד ראשוני לקיומה.

מהר"ם רוטנבורג לא הקפיד בכך, אלא נהג לומר ברכת הלבנה גם בימי חול (הגה' מימוניות, מקור 9)

תרומ"ד (מקור 10) מציע חלוקה בין מוצ"ש מרוחק ומוצ"ש קרוב לר"ח.

ג. "משתתבשם" שימוש בבשמים במוצ"ש: כלבו, מאירי (מקור 11).
עד שיתמתק אורה של הלבנה "בסומי קלא" - ר' יונה במס' ברכות (מקור 12).

ד. ג' או ז' לחודש -
שיטת שו"ע ע"פ המקובלים - ז' לחודש (מקור 13) + הנמקה בב"ח (מקור 14).
החולקים - ג' לחודש.

ה. נוסח הברכה - שמות רבה (מקור 15): מחדש חדשים, מקדש חדשים, מקדש ישראל.
קדושת החודש נובעת מקדושת עמ"י, שהוא זה שמסורה לו הסמכות לחדש ולקדש את החודשים.

ירושלמי (מקור 2) - עושה בראשית/מחדש חודשים, מקדש ישראל מחדש חדשים, מקדש ישראל וראשי חודשים.

גמ' בסנהדרין - שיטת רב יהודה.

הצעתנו: בזמן המשנה מדובר בברכת השבח, נלוות למעמד מלא של קידוש החודש. כיום זו ברכה תחליפית לקידוש החודש.

· "דוד מלך ישראל חי וקים" (מקור 16) - נוטריקון "ראש חודש" + נמשל דוד ללבנה שמלכותו מוסיפה ופוחתת ומוסיפה (רמ"א, מקור 19).

· עלינו לשבח - תיקן יהושע בן נון שנמשל ללבנה (פני משה כאור חמה, פני יהושע כלבנה).

· 'שלום עליכם' -

א. לאחר שאמר על האויבים "תפול עליהם", פונה לחבריו ומדגיש את האחווה והרעות בעמ"י.
ב. הלבנה נענשה ומתמעטת כיוון שקנאה בחמה. כדי "לכפר" על חטא הקנאה של הלבנה, מרבים שלום בין איש לרעהו.

· לא לקדש את הלבנה תחת גג - מהרי"ל (מקור 17) חושש לטומאת אוהל [בעת קיבוץ של מס' רב של אנשים, הנאספים יחד לקבל פני שכינה].

· לצאת החוצה לרחוב, כמו שמקדמים מלך- ב"ח (מקור 18).

· לא להביט בלבנה, מלבד מבט חטוף, כדין מי שמביט בכהנים המברכים את העם בזמן הבית, כששורה שכינה עליהם.

· שמחה וריקודים - רמ"א (מקור 19)

ו. ברכת הלבנה בשבת ויו"ט
· מהרי"ל (מקור 20)- חשש ליציאה מן התחום של מטה, כשהולך לקדם את פני השכינה בתחום של מעלה.
· הרשב"א (מקור 21) - חולק.
· שער הציון - חושש לריקוד בשבת.
· ערוך השלחן (מקור 23) - אין טעם הלכתי אמיתי

ברכת הלבנה: זמנה, נוסחה והלכותיה - דף מקורות, ע"ש יתרו תש"ע

א. מקור השם "קידוש לבנה"

1. שמות רבה, פרשת בא פרשה טו, ל"א
ד"א "החדש הזה לכם", משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר (הושע ב) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נישואין שנאמר (ישעיה נד) כי בועליך עושיך באותה שעה מוסר להן את הכל, שנא' (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.


ב. זמנה של ברכת הלבנה

I. לילה ראשון של החודש

2. א. ירושלמי ברכות פרק ט ה"ב
הרואה את החמה בתקופתה ואת הלבנה בתקופתה ואת הרקיע בטיהרו אומר ברוך עושה בראשית אמ' רבי חונה הדא דתימר בימות הגשמים בלבד לאחר שלשה ימים הה"ד ועתה לא ראו אור וגו' הרואה את הלבנה בחידושה אומר ברוך מחדש חדשים ... רבי יוסי בר נהוריא אמר מקדש ישר' מחדש חדשים ר' חייא בר אשי אמר מקדש ישראל וראשי חדשים ...

2. ג. תוספתא מסכת ברכות פרק ו
הרואה את החמה ואת הלבנה ואת הכוכבים ואת המזלות או' ברוך עושה בראשית

2.ג. מסכת ברכות, נ"ט:
תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן, אומר ברוך עושה בראשית.

3.א. מסכת סנהדרין מ"א:-מ"ב.
ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: עד כמה מברכין על החדש - עד שתתמלא פגימתה. וכמה? אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי אמרי: עד ששה עשר. ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: החדש הזה וכתיב התם זה אלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש - דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד. מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי), ומברכי. אמר ליה רב אחא לרב אשי: במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, אמר ליה: האי - נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: ברוך [וכו'] אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים

3.ב. רש"י שם
על החדש - על הלבנה בהתחדשה.

4. רמב"ם הלכות ברכות פרק י, הט"ז
הרואה לבנה בחדושה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ... ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו ועל כל מה שברא ברוך אתה ה' מחדש החדשים.

שם, הלכה יז
וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה. אם לא בירך עליה בליל הראשון מברך עליה עד ששה עשר יום בחדש עד שתמלא פגימתה.

II. מוצאי שבת

5. מסכת סופרים פרק יט, הלכה י
ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו, ומברך, אשר במאמרו ברא שחקים... ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים. ואומר שלש פעמים, סימן טוב, סימן טוב, סימן טוב, תיהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקד שלש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו בני אדם כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן אמן, סלה הללויה. ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב.

5.ב. ספר כלבו[1] סימן מג
ואמרו ז"ל במסכת סופרים מאימתי מברכין על הלבנה משתתבסם יש מפרשים משתתבסם משברכו על הבשמים במוצאי שבת והטעם לפי שאז אדם מקושט ומלובש בגדים נקיים של שבת וראוי להקביל פני שכינה...

III. שיטת חכמי אשכנז

6. אור זרוע ח"ב, הלכות ראש חודש, סימן תנו
... ואמר במ"ס (פי"ט) ואין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם ובכלים נאים...

7. ספר המנהיג[2] הלכות הלל עמוד רסו
ומצאתי בירושלמי ובמס' סופרים, ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובבגדי' נאים...

8. רבנו מנוח[3], ספר המנוחה, הל' ברכות פ"י, עמ' שמז-ח
ונהגו רוב העם להמתין מלברך על החודש עד ליל מוצאי שבת, ונהגו גם להגביה רגליהם ולהזדקר ברגליהם וענין זה יצא להם ממס' סופרים ... והפוסקים (הרי״ף והרמב״ם) לא רצו לכתוב דברים אלו, לפי שאין הדעת נוטה שיחמיץ אדם מצוה הבאה לידו, ומי יודע סבות העולם ומקריו ומונעים רבים שיכולים לבא על האדם, לכן כל ירא אלהים יברך תיכף שיראנה בחדושה ולא ימתין עד מוצאי שבת. ועניין הקפיצה כנגדה הורגל מקדם לחבוב המצוה, לפי שאפשר שלא היו יכולים לראותה והיו מגביהים עצמם וקופצים ומדלגים כנגדה כדי לראותה להקדים ברכתה... אבל מי שרואה אותה להדיא אין לו לדלג אלא א״כ עושה כדי לחוש לכבודה של מסכת סופרים.

9. הגהות מיימוניות[4] הלכות ברכות פרק י
ואומר במסכת סופרים שמצוה לברך על הירח במוצאי שבת שהוא מבושם ובכלים נאים וכן נהג מורי רבנו שיח' כשהוא מקדים לברך בחול כדי שלא יעבור זמן הברכה שהוא י"ו בחדש אז לבש סרבל מכובד אשר לו.

10. תרומת הדשן[5] סימן לה
שאלה: הרואה לבנה בחדושה בימי החול, ואומר נמתין לברך על חדושה, עד למוצאי שבת, יפה הם עושין או לאו?
תשובה: יראה דיש לחלק בדבר, היכא דליל מוצאי שבת הבא בקרוב, אינו לילות הרבה בחודש, כגון ז' או ח' בחדש, שאפילו אם יהא מעונן במוצ"ש, וב' וג' או ד' לילות אחריו, עדיין יש זמן לברך, עד סוף ליל ט"ו, כה"ג יפה להמתין עד מו"ש. דכתב א"ז: דאין מברכין על הירח אלא במו"ש, כשהן מבושמין ובכלים נאים; אבל אם ליל מוצ"ש הבא, יהא לילות הרבה בחודש, שאם יהיה מעונן בו, וב' וג' או ד' לילות אחריו, יעבור זמן הברכה, כה"ג אין להמתין עד מו"ש, דכל היכא דראוי הוא להסתפק, שתעבור המצוה, אין משהין אותה, אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר....

ג. "עד שתתבשם"

11. בית הבחירה למאירי, סנהדרין מ"ב.
... כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקביל פני שכינה, שהרי זה הערה והתבוננות לחידוש הבריאה ומתוך כך צריך שיברך מעומד והזכירו בכאן על מקצת חכמים שהיו קופצים ומברכין וכן נהגו רבים עכשיו לעשות שלש קפיצות דרך שמחה וחיבת מצוה. ועד אימתי מברכין? אם לא בירך בלילה ראשונה מברך בשניה וכן עד שתתמלא פגימתה ותעשה כנפה והוא עד ששה עשר יום בחדש אבל מכאן ואילך ישנה היא ואין ראוי לברך עליה בלשון מחדש חדשים ויש שנהגו שלא לברך עד מוצאי שבת הראשון לחידושה והוציאו דבר זה ממה שאמרו בתלמוד המערב אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם ופירשו בה עד שיברכו על הבשמים ואיני יודע טעם בדבר ... ומ"מ במסכת סופרים שנויה בהדיא כדעה ראשון והוא שאמרו שם פרק עשרים אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם וכליו נאים ... ושיאמר זה דרך תפלה לא דרך נחש ולחש חלילה אלא דרך תפלה ובקשה ודרך הערה והתבוננות על פלאות השם ויכלתו בחדוש ובהשתנות הטבעים ולהעניש לממרים ולגמול לטובים:

12. בית יוסף אורח חיים סימן תכו
... ומדברי תלמידי הרב רבנו יונה נראה שלא היה גורס במסכת סופרים אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת שכתב בסוף פרק תפילת השחר (שם ד"ה נהרדעי) במסכת סופרים אמרו אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם י"א עד מוצאי שבת שמברכין על הבשמים ואין זה מתקבל כלל דמה טעם הוא זה לתלות הדבר במוצאי שבת ... ונראה למורי שפירושו משתמתק מלשון לבסומי קלא כלומר משעה שמתוק האור שלה ואדם נהנה ממנה שזה הוא אחר ב' או ג' ימים אבל ירח בן יומו מתוך קטנותו אין האור שלו מתוק שאין אדם נהנה ממנו עכ"ל

ד. ג' או ז' לחודש

13.א. שו"ע או"ח, הל' ראש חודש סי' תכו, סע' ד'
אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה.


13.ב. בית יוסף אורח חיים סימן תכו
והר"י גיקטילי"א בעל שערי אורה כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים

14. ב"ח אורח חיים סימן תכו
... ואפשר דמשמע ליה הכי מדאמר רבי יוחנן לשם כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה ... דצריך להמתין על עיקר זמנו לאחר שתקבל אורה משבעה ימי הבנין דבאותה שעה הוי ליה כאילו מקבל פני שכינה שיאמר עליו זה אלי ואנוהו. מיהו איכא לתמוה דהלא מדקאמר תלמודא עד כמה מברכין על החודש עד שתתמלא פגימתה וא"ר יהודה עד שבעה ופירש רש"י אם לא בירך היום יברך למחר עד ז' אלמא דלכתחלה מברך עליה קודם שעברו עליה ז' ימים ונהרדעי לא פליגי עליה בהא אלא מוסיפין לברך עוד עד י"ו ותו קשה דהרי ה"ר יונה כתב על הך דמסכת סופרים דאין מברכין על הלבנה עד שתתבסם פירוש עד שתתמתק אורה שאדם נהנה מאור שלה דהיינו אחר ג' ימים ובית יוסף מביאו, אלמא דמברכין עליה מיד אחר ג' ימים. וכן קיבלנו מרבותינו שכך נהגו כל הקדמונים שלא להחמיץ את המצוה ולקדש אותה במוצאי שבת לאחר שעברו עליה ג' ימים:

ה. נוסח, מקום ושמחה בברכת הלבנה

15. שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה טו, כ"ד
ד"א החדש הזה לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים, ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים, ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום

16. ראש השנה כ"ה.
ושלח לי סימנא: דוד מלך ישראל חי וקים.

17. ספר מהרי"ל[6] (מנהגים) הל' ראש חודש
בכל חדש מקדשין הלבנה מעומד דנחשב לנו קבלת פני שכינה. ולכך כתב מהר"ח דאין לעמוד תחת שום גג, כדי שלא יאהל עמו שום טומאה ...

18. ב"ח אורח חיים סימן תכו
כתבו האחרונים דאין מקדשין הלבנה תחת הגג דאין זה דרך כבוד אלא יוצאין מתחת הגג לתוך הרחוב כדרך שיוצאין לקבל פני המלך שיוצאין לקראתו. מיהו כל זה היכא דאפשר אבל מי שחושש באיזה מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ אי נמי כששרויין בין הגוים יכול לקדש בביתו דרך חלון ופתח...

19. הג"ה, או"ח הל' ראש חודש סי' תכו, סע' ב'
הגה: ורוקד ג' פעמים כנגדה ואומר: כשם שאני רוקד כו' ואומר: תפול עליהם וגו' ולמפרע: כאבן ידמו כו' ג' פעמים, ויאמר לחבירו ג"פ: שלום עליך, ומשיב הוי כשואל. ונוהגין לומר: דוד מלך ישראל חי וקיים, שמלכותו נמשל ללבנה ועתיד להתחדש כמותה וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר: שמש ומגן ה' (תהילים פד, יב) ולכך עושין שמחות ורקודין בקידוש החדש דוגמת שמחת נשואין. (בחיי פרשת וישב וד"ע).

ו. ברכת הלבנה בליל שבת ויום טוב

20. ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבועות
מהר"י סג"ל לא היה מקדש הלבנה בשום יום טוב שחל במוצאי שבת כגון חג השבועות כי חל א"ב. ויהיב טעמא כשם שיש תחומין למטה כך יש תחומין למעלה, ואין להקביל פני השכינה ביו"ט חוץ לתחום. ועוד דנראה ברכת הלבנה כעין תחינה ואין לומר ביו"ט. אמנם העיד על רבו המובהק מהר"ש דלא היה מקפיד והיה מקדש גם ביום טוב מוצאי שבת.

21. שו"ת הרשב"א חלק ד סימן מח
מה שאמרת: שמצאת לרב רבי משה דקוצי זלה"ה: שאין מברכין ברכת הלבנה בלילי שבת, דשמא יש תחומין למעלה מעשרה. והוי כמקבל פני רבו למעלה מעשרה. ושאלת: מה אני אומר בזה?

תשובה: לעיקר תחומין, דעת רבותי נוחי נפש: שאין תחומין למעלה מעשרה. דתחומין דרבנן הם, ובעי' דלא איפשיטא היא וכל ספק בדרבנן להקל, ואפי' לכתחילה. אלא שאני יש לי בו דעת אחרת, ... לענין ברכת הלבנה, לא ידעתי מה ענין זה של תחומין בברכת הלבנה. וכי אם לא היה באפשר להקביל פני רבו אלא ממרחק גדול שיהיה ביניהם, לא יקבל פניו? ואם תאמר כן, א"כ אף בחול לא יברך, שאין המברך קופץ למעלה עד מקומה של לבנה. ועוד: שגם המברך אינו מברך אל הלבנה אלא ליוצרה ברוך הוא. והוא יתברך אינו למעלה מעשרה, ולא למעלה מן התחומין. שהוא למעלה מכל זה עילוי רב. אלא שאנו כמקבלין פני השכינה. בדמיון הלבנה שברא ומחדשה בכל חדש, ושאינה משנה את תפקידה. ועד יש בזה ענין פנימי למי שזכהו השם לעמוד עליו. ובדקנו בס' המצות של הרב ז"ל, ולא מצאנו בו כן. ואפשר כי יש מי שקצר וכתב כן מעצמו

22. שער הציון, או"ח תכ"ו
ועל פי פשוטו יש לומר, משום דעושין את המצוה בשמחה ורגיל לבא לידי ריקודין, וכמו דמשמע אחר כך בהג"ה, וזה איסור בשבת. ואף דריקודין של מצוה התירו וכמו בשמחת תורה, שאני התם דאי אפשר לדחות היום, מה שאין כן הכא דאפשר לעשות המצוה מקודם השבת או לדחות לאחר השבת

23. ערוך השלחן סימן תכו סעיף י:
עוד כתב רבינו הרמ"א שאין לקדשה במו"ש שחל בו יו"ט עכ"ל וכ"ש שאין לקדשה בשבת. והטעמים שנאמרו בזה מדרך ההלכה אינם מתקבלים על הלב. והאמת הוא דע"פ דין אין שום חשש בזה ורק יש טעמים כמוסים ע"פ הקבלה ולכן פשיטא אם יש עוד כמה לילות פשוט שאין מקדשין בשבת ואם שבת הוא הליל האחרון פשיטא שמקדשין אלא אפילו יש עוד לילה אחת הראה דבמדינתנו שמוחזקת בעננים יקדשו בשבת ואיזה פעמים עשינו מעשה כן ואירע שאח"כ במו"ש היו ענני מכוסים אך זה פשוט דאם מקדשין בשבת לא יאמרו רק הברכה בלבד ולא התפלות והפסוקים דזהו ודאי שיש לקצר בכל האפשר ואין מעכב רק הברכה


[1] ר' אהרן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, פרובנס (אמצע מאה י"ג-1330) גורש עם יהודי צרפת ב-1306, והתיישב במיורקה.

[2] רבי אברהם בן נתן, מכונה ראב"ן הירחי (1155, לוניל [לונה = ירח] -1215, טולדו), מחכמי פרובנס, תלמיד ה'עיטור' והראב"ד. תקופה מסוימת גר בטולדו שבספרד וישב בבית הדין עם הרמ"ה. בתקופות אחרות שהה בצרפת ובאשכנז. בנדודיו התבונן בהבדלי המנהגים בין הקהילות השונות, והם היוו בסיס לספרו 'מנהיג בני העולם', ובקיצור 'המנהיג'.

[3] רבנו מנוח, מחכמי פרובנס, חי ופעל בסוף המאה השלש עשרה. התגורר במשך ימי חייו בנרבונא ובלוניל. חיבר את ספר 'המנוחה', ביאור לדברי הרמב"ם במשנה תורה.

[4] ר' מאיר ב"ר יקותיאל הכהן מרוטנבורג, מתלמידיו המובהקים של המהר"ם מרוטנבורג (1260-1298). כתב הגהות על עשרה ספרים ברמב"ם ובהן דעות חכמי צרפת ואשכנז. מת על קידוש השם בעיר רוטנבורג עם משפחתו ותלמידיו במהלך 'פרעות ריינדפליש'.

[5] רבי ישראל בן פתחיה איסרליין (1390, רגנסבורג-1460, וינה-נוישטט). עוד בחייו הוכר כגדול חכמי אשכנז. מקובל, שרוב השאלות בשו"ת הומצאו על ידו לשם לימוד ופסק. בחלק א' של הספר ישנן שנ"ד שאלות כמניין דש"ן.

[6] רבי יעקב בן משה מולין (1306, מגנצא - 1427, וורמייזא). ב-1387 ייסד ישיבה במגנצא. נודע כמנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז. מנהגיו ופסקיו הם אחד מבסיסי ההלכה האשכנזית.

הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת - פרסום הנס וזכר למקדש - סכמה לשיעור

הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת - פרסום הנס וזכר למקדש

עש"ק 'תולדות' תש"ע

מש' ריין, קרני-שומרון

הדלקה ביתית

• תקנת חז"ל המקורית (מגילת תענית) - הדלקה בבית, הדלקה משפחתית.
• כך גם נוסח הגמ' בשבת "וביתו" בית פיזי, בית מטאפורי (אישה, משפחה)

מנהג פרובנס

• המקור להדלקה בבי"כ: תשובת גאונים שנערכה בפרובנס.
• אזכור המנהג אצל בעל העיטור, גם הוא מפרובנס.

הדלקה בבי"כ - א. בפתח = כמו בבית, ב. באמצע= מקום מרכזי

ייתכן, והמח' במיקום החנוכיה היא מח' בדיני פרסומי ניסא הייחודי בבי"כ.

• המנהיג: 1. מקדש מעט, 2. פרסום נס גדול, מקום קיבוץ.
• המכתם: 1. פרסום הנס, 2. ללמד את סדר הברכות, 3. להוציא חובת הרואים, שאין להם בית.
• המאירי : פרסומי ניסא!

התנגדות למנהג

שבל"ק : בעיה עם הברכה, על הדלקה שאינה חובה ; בעיה עם היכולת להוציא ידי חובה אחרים, כאשר הם חייבים להדליק בעצמם.

התפשטות המנהג

• גרמניה: שו"ת מהר"ם מרוטנבורג - הדלקה לצד ארון הקודש (מרכז בי"כ)
• ספרד: ריטב"א - מנמק רק בפרסומי ניסא.
• אלג'יר: ריב"ש – עתה כבדה יד הגוים, וסכנה להדליק בחוץ, ולכן כדי לצאת חובת פרסומי ניסא מעבר לבני הבית, מדליקים בבי"כ.

זכר למקדש

• רבנו פרץ - דומיא דמנורה. מאוחר יותר העניין מיוחס לסמ"ק עצמו (טור).

א. טעם מצטרף להנמקות היסוד ההלכתיות (פרסום הנס, הוצאה יד"ח של הרואים, לימוד הברכות).

ב. זהו טעם יסודי בפני עצמו. אחד מהדברים שנהגו בהם "זכר למקדש".

איפה מצינו השוואות בין דיני מנורה ודיני חנוכה?

1. הגמ' במס' שבת מנסה ללמוד מדין שמנים ופתילות במנורה לשבת, ומדין שבת לדין חנוכה.
2. רש"י מסביר שמ"ד הדלקה עושה מצווה, משווה את דין הדלקת החנוכיה לדין המנורה במקדש, שהרי לא שייך במקדש דין הנחה כי המנורה במקומה מונחת תמיד.
3. נוסח ברכת ההדלקה "להדליק" ולא "על הדלקת" - ראב"ד: עשו את הברכה כשל הברכה על הדלקת נרות במקדש.
4. איסור הנאה מוחלט בנרות חנוכה מדין הנאה בקדשים כמו במקדש (בעה"מ, ר"ן [מתעוררת שאלת כ' הדמיון])
5. הטבת הפתילות מדי לילה, בדומה למנורה (מאירי).

נפק"מ להשוואה למנורה במקדש

1. איך מסדרים את החנוכיה עצמה בבי"כ? ממזרח למערב או מצפון לדרום? תרומ"ד ולאחריו דיונים ארוכים ברדב"ז, חת"ס, שבט סופר.
2. גובה החנוכיה בבי"כ - 10 טפחים או 18 טפחים, כדין המנורה במקדש (שו"ת מור ואהלות).
3. הדלקת נרות בין מנחה לערבית, כדין הדלקת המנורה לאחר תמיד של בין ערביים, קודם הקטר האימורים (בשם הרב ש"י הכהן).
4. הדלקת נרות בבוקר בבי"כ (חוות יאיר) - לא מדין פירסומי ניסא אלא זכר להטבת הנרות שעשו החשמונאים בבוקר (שו"ת בנין שלמה).

דעת יחיד - כל התקנה כולה נתקנה מיסודה כזכר למקדש (מועדים וזמנים השלם)

שני אספקטים בחג החנוכה: ניצחון פיזי ורווחה רוחנית.

• פירסום הנס בראש חוצות = מצעד ניצחון, שדר לעולם שבחוץ.
• הדלקה בבית כנסת = זכר למקדש, אלמנט זיכרון המופנה פנימה, אל הציבור המתכנס בבית מקדש מעט. הנס משויך אך ורק למערכת ערכית דתית-רוחנית, מנותקת מן הרחוב ומן הסובבים.

בעת שיד האויבים כבדה עלינו, אנחנו לא מדליקים בראש חוצות, אלא מתכנסים פנימה, מדליקים בבית הכנסת.

• הסכנה הגדולה: נתק בין הדלקה של "זכר למקדש" לבין פרסומי ניסא לכל העולם כולו אודות הנס הפיזי (הרא"ל).

הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת: פרסומי ניסא וזכר למקדש - מקורות לשיעור

הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת: פרסומי ניסא וזכר למקדש

עש"ק 'תולדות' תש"ע

1. מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון[1]

מצות הדלקתה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ואם מתירא מן הגויים מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו.

2. בבלי שבת כ"א:

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו

מנהג ההדלקה בבית הכנסת

3. תשובות הגאונים החדשות[2], סימן קעז

ואשר כתבתם מנהגנו בחנוכה להדליק בהיכל שמונה נרות, בלילה ראשונה עושין אחת משמאל ושבע לימין, ובכל לילה מעתיק אחת מימין לשמאל (על) [עד] לילה שמיני יעשו כולן לשמאל - יודיענו אדונינו גאון היאך נעשה, שיש מי שאמר ששה עשרה: שמונה מימין ושמונה משמאל; ילמדנו אדונינו היאך מנהגכם וכיצד נעשה.

אנו מנהגינו בבית להדליק כמניין אנשים שיש בבית, כדתנן רבנן (שבת כא ע"ב): המהדרין נר לכל אחד ואחד. ובבתי כנסיות עושין כבית הלל: לילה ראשון מדליק נר אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך

4. ספר העיטור[3] הל' חנוכה קי"ד:

ונהגו להדליק נ"ח בביה"כ ויש מקומות שנהגו על הפתח ויש שמניחין בבה"כ באמצע

5. ספר המנהיג[4] הל' חנוכה עמוד תקלא

ויראה לי דאין חיובא בבית הכנסת להדליק נר שלחנוכה כ"א בבית שאדם דר בו מדאמ' כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ובית הכנס' פטור ממזוזה, כדאמ' בפ"ק דיומ' [י"א ע"ב], אלא אם כן יש שם בית דירה (לדור) [לחזן] (ב)בית הכנסת, אלא נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמי' ועושים כמו כן במקדש מעט בגולה לפרסם הנס לפי שכולם מתקבצים שם. אב"ן.

6. הרב דוד בן לוי, ספר המכתם[5], פסחים ק':

נהגו הראשונים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם הנס בפני כל העם, ולסדר כל הברכות לפניהם, וגם כדי שיצאו ידי חובתם הרואים, שאין להם בית לברך שם

7. בית הבחירה למאירי[6], שבת כ"ג:

וזה שנהגו להדליקם בבית הכנסת עיקר העניין משום פרסומי ניסא ולא לכוונה אחרת והדבר נאה:

המתנגדים

8. שבולי הלקט[7], ענין חנוכה סימן קפה

כתב בעל הדברות ז"ל נהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת ויש מקומות שנהגו להניחה על הפתח ויש שמניחין אותה באמצע בית הכנסת עד כאן דבריו. וגם אנו נוהגין להדליק בבית הכנסת ולא ידענו שורש וענף למנהג הזה. ומורי ר' יהודה אחי שני נר"ו היה נמנע מלהדליקה שלא לברך עליה וכן דעתי נוטה כי מאחר שכל אחד ואחד מדליק בביתו מה צורך להדליק בבית הכנסת ואילו היו אורחין ישנין בבית הכנסת היו הם צריכין להדליק דקי"ל אכסניי חייב בנר חנוכה ואם אין שם אורחין מה צריך להדליק.

התפשטות המנהג

9. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג[8] חל' ד', סי' סו

וששאלת על נר חנוכה בבית הכנסת היכן יניחנו כל היכא דליכא מזוזה לאנוחי בימין טפי עדיף הלכך מניחה בימין פתח ארון הקדש וכן עמא דבר

10. חידושי הריטב"א[9], שבת כ"ג.

ונהגו להדליק בבתי כנסיות כדי לעשות פרסומי ניסא במקום הרבים.

11. שו"ת הריב"ש[10] סימן קיא

עוד כתבת: ידוע הוא, שכל אחד מישראל חייב במצות נר חנוכה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור כסותו, יען המצוה חביבה, וא"כ, כל אחד חייב להדליק ולברך בביתו. ומה שנהגו כל ישראל להדליק ש"צ או השמש בבהכ"נ, למה? אי לפרסומי ניסא, כל אחד חייב להדליק בביתו! ... א"כ, הברכה שמברך המדליק בב"ה, יראה שהיא לבטלה! ... ובקשתי וחיפשתי טענה להציל החזן מברכה זו והי' קרובה ממנו.

תשובה: המנהג הזה, להדליק בבהכ"נ, מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כל אחד בביתו, שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ... וכיון שעתה, שיד האומות תקפה עלינו, ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא. ואע"פ שאין מברכין על המנהג, זהו במנהג קל, כמו מנהג של ערבה, שאינו אלא חבטא בעלמא, אבל בזה, שהוא לפרסם הנס בבהכ"נ ברבים, מברכין עליו. כמו שנהגו לברך על ההלל של ר"ח, ואע"פ שאינו אלא מנהג, ואין בזה משו' ברכה לבטלה כלל; וכדעת ר"ת ז"ל.

זכר למקדש

12. סמ"ק, הגהות רבינו פרץ[11] מצוה רפ

אך בבית הכנסת מדליקין בימין דליכא מזוזה, ועוד דומיא דמנורה דמקדש שהיתה בימין עכ"ל.

13. טור או"ח, הל' חנוכה סי' תרעא

ובס"ה הקטן כתב ... ובבית הכנסת מניחה לדרום זכר למנורה שהיתה בדרום.

חנוכיה ומנורה

14. שבת כא.

תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד. ... אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול.

15. רש"י, שבת כ"ב:

אי הדלקה עושה מצוה - אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה - מדליקין, כדאשכחן במנורה.

16. רמב"ם הלכות ברכות פרק יא, הל' ט"ו

כתב הראב"ד ז"ל ... ואם יאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר 'על' שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה ואולי מפני שאין לה קצבה שמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מן המהדרין יותר, א"נ מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה לפיכך עשאוהו כשל תורה...

17. בעל המאור, שבת ט'. מדפי הרי"ף

למ"ד אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה כל תשמיש במשמע אפי' תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר אפילו לקרוא בספר ואפי' לסעודת שבת ולסעודת מצוה ולמ"ד אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה שהיא תשמיש רשות ושל חול וכדקא פירש טעמיה משום בזויי מצוה אבל תשמיש מצוה ותשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה...

18. ר"ן על הרי"ף, שם

שמע מינה אסור להשתמש לאורה. פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיוון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל...

19. מאירי שבת כ"א.

ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הדור ומדמיון נרות של מקדש...

הדמיון למנורה

20. תרומת הדשן[12] סימן קד

שאלה: הנרות של חנוכה של בהכ"נ האיך מסדרין אותן בין מזרח למערב או בין צפון לדרום?

תשובה: יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי, והגאונים נמי מחולקים בההיא פלוגתא. במנחות פ' שתי הלחם (צח ע"ב) פליגי בה רבי ורבי אלעזר בן שמעון במנורה שבמקדש. רבי סבר ממזרח למערב היו מונחין, וראב"ש סבר מצפון לדרום היו מונחים. והיה נראה דהלכה כרבי מחבירו, וכן פרש"י בפי' חומש אליביה. אמנם רמב"ם וסמ"ג כתבו דמצפון לדרום היו מונחין. והשתא היה נראה הואיל וכתב סמ"ק שאנו מדליקין בבהכ"נ לצד דרום זכר למנורה, אם צריכין גם לסדר הנרות כמו שהיו מסודרים במנורה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ברוב מקומות שראיתי היו מסודרים בין מזרח למערב, בווינ"א, קרימ"ש, ניאוש"טט. אך במרפור"ק נוהגין לסדרם בין צפון לדרום. ונהרא נהרא ופשטא, דכל חד איכא תנא וגאון דסבר כוותיה. אמנם אם הייתי במקום שאין מנהג, הייתי מנהיג כמו שראיתי ברוב מקומות, וכרבי מחבירו.

21. הרב אליהו פוסק[13], שו"ת מור ואהלות, אוהל המנורה הטהורה, סי' ב', עמ' ס'.

דמדוע המנהג בביהכ"ס שמדליקין נ״ח למעלה מי״ט בזה ניחא כיון דכל הזכר - למקדש הוא, ובמקדש היה המנורה גבוה מי״ט. ועי׳ שערי תשובה ... דמצוותה לכתחילה למעלה מי״ט עד י״ח טפחים שכן גובה של מנורה עי״ש וע״פ מ״ש עכ״פ בביהכ״נ יכול לעשות כן זכר למקדש ולא בביתו ... דביכ״נ דמי ממש למקום המקדש, ועכ״פ גם לדידיה צריך פחות מעט מי״ח טפחים כנ״ל וגובה המנורה היה פחות מי״ח טפחים....

22. הרב יאיר חיים בכרך[14], שו"ת מקור חיים, או"ח סימן תרעב, עמ' תקלב

מנהג ישובים, מכבין בערב אחר בית הכנסת, וחוזרים ומדליקין בבוקר...

23. הרב שלמה הכהן[15], שו"ת בנין שלמה (תרמ"ט), סימן נג, עמ' שנג-שנח.

ועפ״ז עולה נכון המנהג להדליק בבהכ״נ גם בבוקר משום דבמנורה נמי היה ניכר הנס גם בבוקר בעת ההטבה דלא היה בו רק להדליק ולהטיב רק ליום אחד והדליקו בו שמונה ימים [והא דאין מדליקין בבית בבוקר היינו משום דביום ליכא פרסומי ניסא כלל דשרגא בטיהרא מאי אהני. אבל בבהכ״נ דהוא מקדש מעט שפיר נכון להדליק במנורה נ״ח כדי לעשות זכר לנס דהטבה.

24. הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים השלם, חלק ו, סימן פט, עמ' קמד.

עיקר המצוה תיקנו בבית שני, אבל הדליקו כמו במקדש בציבור דווקא, והיינו בבית כנסת או במסיבות וכדומה, דומיא דנס שהיה בציבור, ולאחר כך כשגלו ישראל ונתפזרו תיקנו חובה לכל יחיד ויחיד לפרסם הנס בציבור. ומעתה נראה, דלאחר כך כשנתבטלה המצוה להדליק מבחוץ, שהרגישו שעלולים לבא בזה לסכנה, החזירו חכמי הדורות התקנה הישנה להדליק בציבור, לקיים בבית הכנסת מצות פירסומי ניסא, ומקיימין המצוה דומיא דקיימו בזמן בית שני.

נס המלחמה ומנורת המקדש

26. הרב אהרן ליכטנשטיין, שיחה לחנוכה, תשס"ו

שני המוקדים הללו, נס המנורה ונס המלחמה לכאורה סותרים זה את זה - המנורה נמצאת בקודש פנימה, במקום אליו רק הכוהנים יכולים להיכנס. המלחמה, לעומת זאת, הייתה בחוץ, כולם השתתפו בה והיא השפיעה על האזור כולו.

אולם, אנו רואים ששני מוקדים אלו גם מפרים זה את זה ולא רק סותרים - הגמרא מייחסת להדלקת המנורה תפקיד המופנה כלפי העולם כולו - "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כ"ב:). המנורה קשורה לכלל העמים ותפקידה להאיר כלפי חוץ ולא רק בקודש פנימה. ומנגד, החשמונאים, שנלחמו מחוץ למקדש וניצחו במלחמה, עשו זאת כדי לטהר את המקדש. מכאן, שלמרות הניגוד בין הדברים, ישנה גם זיקה מהותית ביניהם.

הסכנה הגדולה היא סכנת הניתוק בין הגורמים - מצב בו כל צד מתמקד אך ורק בבעיותיו שלו, במנותק מהצד השני - הכהנים מטהרים את המקדש, מתעניינים אך ורק ב"שמן זית זך", ולא עוזרים בעיצוב התרבות והקשר עם העם, ואילו העם דואג רק לדברים החיצוניים ולא למקדש הפנימי.

...

מחובתנו האישית והציבורית לעסוק מצד אחד ב"שמן זית זך", כלומר בבניין הרוחני - פנימי ומצד שני בבניית עם ישראל, תרבותו וארצו, ברוח תורת ישראל.

הדבר נכון בייחוד בשנים האחרונות, בהם אנו עדים לסחף, אידיאולוגי וערכי, לעבר הפיכת המדינה לחילונית, והתנתקותה מתורת ישראל. בעקבות סחף חמור זה, חובה על כל אחד לתרום לבניין הארץ ולעיצובה, אפילו על חשבון הפיכת ה"שמן" שלו לפחות "זך".

---

[1] בכתבי-היד של מגילת תענית, וכן גם בציטוטי המגילה בש"ס, מצורף תמיד לטקסט הארמי פירוש בעברית המכונה סכוליון ("ביאור" ביוונית). פירוש זה מסביר בהרחבה את אופי המאורע המתואר במגילה בלשון לקונית.

[2] קובץ התשובות שנערך בפרובאנס בסוף המאה ה-12.

[3] ר' יצחק ב"ר אבא מארי ממרסיליה שבפרובנס (היום מרסיי שבדרום צרפת) חי במאה ה-12.

[4] ר' אברהם ב"ר נתן (1155, לוניל, פרובנס - 1215, טולדו, ספרד). נקרא ראב"ן הירחי (לונה = ירח בצרפתית) קרובו ותלמידו של בעל 'העיטור'. תלמיד הראב"ד ור"י הזקן. ספרו מתבסס על דברי חז"ל, פסקי הגאונים וחיבורי חכמי ספרד, צרפת ופרובנס, ובו הוא מתאר את המנהגים השונים ומשתדל למצוא להם מקור.

[5] רבנו דוד ב"ר לוי מנרבונה שבפרובנס, מאה ה-13.

[6] ר' מנחם בן שלמה למשפחת המאירי, (1249-1315) מגדולי חכמי פרובנס.

[7] ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא ממשפחת הענווים (1210, רומא-1275). למד בגרמניה אצל תלמידי הר"ש משאנץ. ליקט פסקים ומנהגים של חכמי צרפת וגרמניה בכל תחומי ההלכה. ברומא המשיך ללמוד אצל בן דודו ר' יהודה ב"ר בנימין (הריבב"ן). שבולי הלקט עוסק בעיקר בענייני אורח חיים, והוא כולל הלכה פסוקה, פירושים על תפילות וטעמי מנהגים, כשהוא מסודר על-פי סעיפים, עניינים, ענפים.

[8] רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג (1215? וורמיזא, גרמניה- 1293, מבצר אינשהיים, גרמניה). מגדולי בעלי התוספות, המנהיג והפוסק של דורו באשכנזו. רבו הגדול היה ר' יצחק אור זרוע מוינה.

[9] רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (מהעיר סיביליה), (1250-1320, סרגוסה). למד בברצלונה מהרא"ה ומהרשב"א. שימש כרב בסרגוסה ובסיביליה.

[10] רבי יצחק בר ששת פרפת (1326, ברצלונה- 1408, אלג'יר). גדול הדור לאחר פטירת רבו הר"ן. שימש ברבנות בספרד, ובשנת 1391, בעקבות המהומות האנטי-יהודיות ברח הריב"ש לצפון אפריקה, ושם שימש כרב וכאב"ד באלג'יר.

[11] רבנו פרץ בן אליהו מקורביל, נפטר ב-1295. מחשובי בעלי התוספות בצרפת. למד אצל רבי יחיאל מפריז, רבי שמואל בן שניאור מאיוורא ורבי יצחק מקורביל בעל הסמ"ק.

[12] רבי ישראל בן פתחיה איסרליין (1390, רגנסבורג - 1460, וינה-נוישטט). גדולי חכמי אשכנז במאה ה-15. רוב השאלות בשו"ת תרומ"ד הומצאו על ידו לשם לימוד ופסק.

[13] הרב אליהו פוסק (1859 – 1932) רב במוהליקה ובזלטופול, אוקראינה. שו"ת מור ואהלות נדפס בשנת 1886.

[14] הרב יאיר חיים בכרך (1638, לייפניק, מוראביה - 1701) שימש כרב בקובלנץ, מיינץ (מגנצא) ובעיקר בוורמס (וורמייזא), שממנה גלה לזמן מה עם קהילתו בשל גזירת המלכות ואחר כך שב אליה. מגדולי האחרונים באשכנז. החשוב והמוכר בספריו הוא חוות יאיר הנקרא על שם סבתו הלמדנית, חוה.

[15] רב ופוסק בעיר וילנא, מראשוני הרבנים שתמכו בתנועת המזרחי, מחבר הספרים "חשק שלמה" ושו"ת "בניין שלמה". מעורכי ש"ס וילנא.

ציצית למת-לעג לרש או כבוד הנפטר - דף מקורות

ציצית למת:

לעג לרש או כבוד הנפטר

עש"ק פר' 'שלח' תשס"ט

משלי י"ז, ה'

לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה

בבלי, מנחות מ"א.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מ"ט (דברים כב) 'אשר תכסה בה' אמר רחמנא האי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום (משלי יז) לועג לרש חרף עושהו...

בבלי ברכות י"ח.

אמר רחבה אמר רב יהודה כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי עליו הכתוב אומר (משלי יט) מלוה ה' חונן דל (משלי יד) ומכבדו חונן אביון: רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן אמר ליה רבי חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו...

בבלי סוטה מג:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, דכתיב לועג לרש חרף עושהו...

ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג

ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו. דלמא ר' חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דר"ש בר יוסי בר לקוניא, והוה ר' יונתן מפסע על קיבריה. אמר ליה רבי חייא רובא: כדון אינון מימר 'למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן'! א"ל: וחכמין אינון כלום? לא כן כתב (קוהלת ט) "והמתים אינם יודעים מאומה"? א"ל: לקרות את יודע, לדרוש אין את יודע: "כי החיים יודעים שימותו" אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, "והמתים אינם יודעים מאומה" אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים

בית יוסף, טור או"ח סי' כ"ג

וכתבו תלמידי ה"ר יונה דמדחזינן שלא חששו אלא שלא ישליכם על הקברים משעינן שמותר ללבשו אלא שיש להיזהר להגביה הציציות, ולא דמי להא דתנו רבנן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו דשאני ציצית שהוא תלוי במלבוש ואינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה הולך בבית הקברות מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן כגון זה דאמרינן דמותר וסגי ליה בדלייה אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים מצוות ציצית בלבד יש לו להיזהר שלא יהלך בהם בבית הקברות משום לועג לרש מפי מורי עכ"ל וכן כתב שם הרא"ש בשמו.

שו"ע או"ח סי' כג, א

מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקברות אבל אם הוא נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש. במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה אסור אפילו אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר:

שו"ע יו"ד סי' שס"ז, סע' ב-ד

קוברים מתי עכו"ם ושלא יהלך בבית הקברות בתפילין ובציצית

...

ב. לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו, משום לועג לרש ואם הם מכוסים, מותר.

ג. לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל והוא הדין על פה אסור לקרות אל אם כן לכבוד המת...

ד. מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבר, והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקבר. אבל אם נגרר, אסור משום לועג לרש. במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן אבל האידנא שאין אנו לובשים אותו אלא לשם מצוה אסור אפי' אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר

רמב"ם הלכות ק"ש פ"ג, ה"ב

אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.

הראב"ד שם

וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב"ד ז"ל: אמר אברהם אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל

רמב"ם הל' תפלין, מזוזה וס"ת, פ"ד הכ"ג

לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואפילו בתוך ארבע אמות של מת או בתוך ארבע אמות של קבר צריך לחלוץ תפיליו עד שירחיק ארבע אמות ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה ערותו וילבש בגדיו הנושא משאוי על ראשו חולץ תפיליו של ראש עד שיסיר המשאוי מעליו ואפילו מטפחת אסור להניח על הראש שיש בו תפילין אבל צונף הוא מצנפתו על תפיליו.

רמב"ם, הל' תפילין, פ"י, ה"ו

לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אע"פ שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת (או מבית המרחץ) או מבית הכסא ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה.

רמב"ם הל' אבל, פי"ד הי"ג

בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר.

הרב י"ד סולובייצ'יק, 'מן הסערה', אנינות ואבלות, עמ' 44

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה (משנה, ברכות ג,א) התלמוד הירושלמי, המצוטט על ידי התוספות (ברכות י"ז ע"ב ד"ה פטור מקריאת שמע), לומד הלכה זו מן הפוסק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי לחייך" (דברים טז, ג). כוחה של ההתחייבות שנתקבלה במצרים יפה לדידו של אדם כל עוד הוא עסוק בחיים, ולא לגבי מי שניצב אל מול פני המוות.

מה הטעם העומד מאחורי ההלכה הפוטרת את האונן מקיום המצוות? הידיעה כי מחויבותנו כלפי ה' נעוצה במודעות לכבודו של האדם וקדושתו.

הרב י"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 36-37

יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים; מת מטמא, קבר מטמא, אדם שנטמא במת טמא טומאת שבעה ואסור לו לאכול בקודשים ולהיכנס למקדש ... ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי, התומך וסועד את ה"תחושה" והתודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת ואת הקבר, שהרי כאן הוא מפתן הטרנסצנדנטיות, שער העולם הבא, חלון מלא אורה, הפרוץ לתחום עליון ונשגב, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת ומאסה במיתה, בכיליון ובגוויעה ובחרה בחיים וקידשה אותם: היהדות הנאמנה שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במוות ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוארה. "במתים חפשי- כיוון שמת נעשה חופשי מן המצוות". ומנהג ישראל לעשות כאנשי לותיר, שציוו להסיר את הציצית מתכריכי המת או לפוסלן, תורה היא.

תוס' ברכות י"ח. ד"ה למחר

למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. תימה והא אמרי' בפ' תכלת (מנחות מ"א) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג לרש וי"ל דה"פ הכא מביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו' וההיא דתכלת היינו דרמו חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותם ומאי טעמא אומר ר"ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ"ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א"כ יהיה לעג לרש לאחרים ועוד אומר ר"ת ששמע מאנשי לותי"ר דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי"ג עם ח' חוטין וחמישה קשרים ואם לובש ציצית נראה כאילו מקיים כל התורה ומיחזי כשיקרא.... וריצב"א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקיה נפשיה מפלוגתא אם הם חייבים בציצית יש להם ואם לאו הרי הם מכוסין:

ספרי זוטא פרק טו אות לו

למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית? לומר לך מת חייב בציצית

רא"ש, מו"ק פ"ג, פ'

... ותימה על מנהגנו שנוהגים להסיר הציצית מטלית המת ור"ת היה אומר ששמע מזקני לותי"ר כי הציצית היא עדות שקיים את התורה ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות...

הגהות אשרי שם

וראבי"ה היה אומר הלכה למעשה מי שנהג מצות ציצית בחייו יקבר בקבר בציצית ומי שלא נהג במצות ציצית בחייו לא יקבר בציצית וכן עשו מעשה על פיו בעצמו וקברוהו בציצית והיה בעל הוראות וראוי לסמוך עליו. מא"ז.

מסכת שמחות י"ב, יא

אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו, קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מטליתי

בעה"מ, מו"ק, ט"ז. מדפי הרי"ף

... שמעתי עליה בשם ה"ר יצחק ברבי מלכי צדק הלכה למעשה כשנושאין את המת לבית הקברות מוציאין טליתו שהצניע לתכריכיו מן הקופסא והא לית ליה ציצית מפני שעשויה לכבוד ולא לכסות בה את המת ואותה שעה מטילין לה ציצית שלא יהו נושאי המיטה מעוטפין בטליתותיהן ומצויצין בציצית שלהן והוא הולך בלא ציצית ונראה כעובר משום לועג לרש וכגונזין אותו בקברו מתירין לו את הציצית לקיים דברי ר' יוחנן דאמר מצוות בטלות לעתיד לבוא.

הראב"ד שם

א"א אנו רגילין לתרץ זו דודאי רמינן ליה ולא קטרינן ליה ואי הוה קטור שרינן ליה. מרמא רמינן ליה משום לועג לרש וכיון דאיכא ציצית ליכא לעג מן החיים עליו וכיון דשרי ליה ליכא לעג מיניה על שאר מתים...

מרדכי, מו"ק תתס"ג

... וטוב הדבר להסיר מן הד' כנפות ולקושרם באחד מן הכנפות.

שו"ע יו"ד סימן שנ"א, סע' ב'

אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית.

הגה: וי"א דאין צריך ציצית. ונהגו לקברו בציצית, אך שפוסלין תחלה הציצית, או כורכין אחד מן הכנפות

הרב טיקוצ'ינסקי, גשר החיים חלק ב פרק יד

בא לפני מעכ"ת בנוגע אלי בפרטות: מנעורי ומיום שעמדתי על דעתי אינני זוכר אם עבר עלי אפילו לילה אחד בלי ציצית. נולדתי בפינסק ואבותי היו חברים בחברא קדישא ולאר פטירתם הייתי אני לראש בח"ק ואצלנו היה המנהג תמיד להלביש טלית ... ומיום שזכרי השי"ת לשנות שבעים, בכל יום שאני מגיע לק"ש אני מעטף את ראשי בטלית להזכיר יום אחרון. ודבר זה אינו נותן לי מנוח כשאני נזכר במנהג הארץ. לכן באתי בדברים עם גדולים שיתנו לי 'בכתב' רשות לדרוש מהח"ק להלביש אותי אח"כ בטלית מצויץ כדין ... אף גם יואל נא לצייר בנפשו: במקום ובזמן שכל בני ארץ ישראל משנות דור, כולם נמצאים בעולם העליון בלי טלית מצויצת מהעולם הזה. ואחד מיושבי ארץ ישראל מופיע בעלמא דקשוט הוא לבדו מעוטף בטלית מצויצת, בין כל רבותינו הגדולים הצדיקים והקדושים שכולם יושבים ועטרותיהם בראשיהם בלבושיהם ובטליתותיהם הרוחניים- כיצד יתראה לעיני הכל הת"ח היחידי הלזה. האם לא ימצא את עצמו מבויש כלפי קדושי עליון כשהוא מראה את עצמו מהודר לבדו? והלוא אפילו בכל שינוי לבוש, כגון בצבע, כבר ציוה רבי ינאי שלא ילבישהו לבנים יותר מאחרים שלא יראה כחתן בין אבלים, או להיפך- ק"ו בלבוש שהוא מצוה בעולם הזה...