ברכת הגומל- ברכה והודאה
עש"ק 'בשלח', תשס"ו, 9.2.06
איתא בברכות (נד:) (מקור 1)
"אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא ..."
קיימות מספר מחלוקות בנושא זה של ברכת הגומל:
1. רשות או חובה
בגמרא (שם) נאמר: "ארבעה צריכין להודות". ונחלקו אחרונים האם ברכה זו רשות או חובה.
א. מג"א (בתחילת סי' רי"ט) (מקור 2):
"תמה למה אין הנשים מברכות ברכה זו. ואפשר שמנהגן מפני שס"ל שברכות אלו רשות"
ב. בפמ"ג (רי"ט סק"א) (מקור 3) חולק וסובר שברכות אלו חובה .
2. היקף המברכים
ארבעה צריכין להודות"- נחלקו בראשונים האם רק ארבעה אלו חייבים להודות או כל אחד שנמצא בסכנה.
א. הריב"ש (סי' של"ז) (מקור 4) סובר שכל אחד שהיה בסכנה חייב לברך
ב. באבודרהם (מקור 5) מובא שרק ארבעה אלו.
3. רמת הסכנה
א. ר"י מיגש (מקור 6)- לא רק הנחבש על דיני נפשות, אלא אף החבוש על דיני ממונות. (אלא שאין זה מחויב שלדעתו גם ללא סכנה יתחייב בברכה, וייתכן שסבר שגם החבוש על דיני ממונות מוגדר כמסוכן).
ב. ב"ערוך" (מקור 7) - "מי שהיה חולה ונתרפא, אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו", למרות שאין בכך סכנה.
ג. הראב"ד (מקור 8) סובר (מובא ב"תורת האדם" לרמב"ן, חלק "עניין הרפואה", עמ' מ"ט): "וכן ברכת חולים אינה אלא במכה של חלל שיש בה סכנה" (והרמב"ן לא קיבל זאת).
4. נוסח הברכה
בגמרא שלפנינו: "מאי מברך? ... ברוך גומל חסדים טובים".
הרי"ף (מקור 9) גרס: "ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב" וכך גורס אף הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"ח, מקור 10). ויש גורסים: "שגמלנו כל טוב".
5. הזכרת שם ומלכות
א. הראב"ד בתורת האדם (מקור 11) - אין מזכירים. וכך גם בהשגותיו על הרי"ף, מקור 12 (מד. באלפס)
ב. תוספות, מקור 13 (ד"ה פטרתו) חולקים ומצריכים שם ומלכות.
6. מספר הנוכחים : 12 או 10
בגמרא (שם):
"אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה ... מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנו... מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנו... ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן, קשיא!"
ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק - האם צריך י"ב (תוס' ר"י החסיד, מקור 14), או די בעשרה ששניים מתוכם תלמידי חכמים (רמב"ם, מקור 10).
- האם עשרה בברכה לעיכובא
א. בתלמידי ר' יונה, מקור 15 - העשרה הם לעיכובא,
ב. לריטב"א, מקור 16 - אינו מעכב, אלא רק מצווה מן המובחר.
צריך לבחון את שיטת ר' יונה, שעשרה מעכבים את הברכה, היכן מצינו דין כזה. אם העשרה הם מניין רגיל, ייתכן שהמניין הוא דין בברכה (עיין כתובות, דף ז: לגבי ברכת חתנים; ובערוך השלחן אה"ע סי' ס"ב, י"ג). אך עדיין לא מובנת השיטה המצריכה 12
8. שומע כעונה
בהמשך הגמרא (שם):
"רב יהודה חלש ... אמרי ליה: בריך רחמנא דייהבך ניהלן ... אמר להון: פטרתון יתי מלאודויי ... והא איהו לא קא מודה? - לא צריך, דעני בתרייהו אמן".
גמרא זו קשה, שהרי קיימא לן ששומע כעונה, ומדוע צריך היה שיענה אמן?
א. הרא"ה, מקור 17, אומר שבאמת גם שומע כעונה יועיל.
ב. הריטב"א, מקור 18, מסביר, שהיה צריך לענות, כיוון שלא התכוונו להוציאו,
אך גם זה קשה, שהרי אם לא התכוונו להוציאו, אף אם ענה אמן - לא יצא ידי חובה (או"ח סי' רי"ג, ג'). ואולי הריטב"א חלק על כך.
ג. הרא"ש, מקור 19, עונה באופן אחר (מובא בטור): "כיוון שהם לא היו חייבים בברכה זו. לכך הוצרך הוא לענות אמן".
אך עיין ברמב"ם (הל' ברכות, פ"א הי"א). שצריך גם המוציא להיות בר חיובא. והרא"ש כנראה סבר ששומע כעונה, שרק המברך צריך להיות בר חיובא.
יש לדון באופייה של ברכת הגומל. לשם כך נחזור למחלוקת תלמידי ר' יונה והריטב"א אם ההודאה לפני עשרה מעכבת(סע' 7 לעיל). לכאורה שיטת תלמידי ר' יונה שהעשרה הם לעיכובא טעונה הסבר. ובמיוחד אם נבין שהעשרה בנידון דידן אינם מצד מניין.
יש להסביר שלדעתו אין חיוב ברכת הגומל חיוב ברכה אלא חיוב הודאה "ארבעה צריכין להודות". וזה דין בהודאה שצריך "לאודויי קמי עשרה" כלומר להודות לה' בפני עם ועדה.
הריטב"א סובר שאין העשרה לעיכובא, ולשיטתו
I. יש קיום בסיסי של הודאה גם בלי עשרה,
II. או שהוא חולק עקרונית וסובר שאופי חיוב ברכת הגומל הוא חיוב ברכה, אלא שיש גם קיום של הודאה קמי עשרה.
וכן צריך להסביר גם את מח' תר"י החסיד והרמב"ם (סע' 6 לעיל) האם די בעשרה או שצריך שניים-עשר:
I. לרמב"ם - יש רק ממד של חיוב ברכה, ולכן די במניין
II. לר"י החסיד - התווסף מימד של הודאה, ולכן צריך ב' תלמידי חכמים בנוסף למניין.
לגבי נוסח הברכות (סע' 4 לעיל)
I. הרי"ף שגורס "שגמלני כל טוב" מוסיף לנוסח הברכה נימה של הודאה אישית.
II. בעוד שהנוסח המופיע בגמרא - "הגומל לחייבים טובות" - הינו אובייקטיבי בלא כל נימה של הודאה אישית.
כך גם לגבי הזכרת שם ומלכות (סע' 5 לעיל) –
I. נראה שהראב"ד, שאינו מצריך שם ומלכות, סובר שאופי ברכת הגומל הוא הודאה ולא ברכה.
II. על כך חולק הרמב"ן ומצריך שם ומלכות כבכל ברכה.
ובפמ"ג משמע שהבין שיש את שני המימדים בברכה, כי כתב (רי"ש סי' רי"ט):
"מי שספק לו אם ברך הגומל או לא, דחוזר ומברך בלא שם ומלכות, דברכות אין מעכבות רק הודאה בעינן".
גם המחלוקת לגבי סוג הסכנה (סע' 2 לעיל) תלויה בכך:
I. ברכה היא דבר פורמלי, שייתכן שיהיה כבול למקרים מסוימים,
II. מה שאין כן בהודאה, שהיא ספונטנית יותר על כל ישועה.
וכך אף לגבי רמת הסכנה (סע' 3 לעיל) –
I. הראב"ד, הדורש רמת סכנה גבוהה, סובר שכל עוד האדם לא הועמד בסכנה רצינית אין מקום להודאה.
II. אך אם החיוב הוא בברכה, הרי שבארבעת המקרים - חייב, ואין זה משנה מהי רמת הסיכון.
ואכן הראב"ד, שסובר שמברך רק על רמת סכנה גבוהה, סובר גם שמברך על כל ישועה ולא רק על ארבעת המקרים. והרמב"ן חולק על שני דינים אלו, ונראה שרואה החיוב כחיוב ברכה.
המאירי, מקור 20, מביא דעה הסוברת שאין חייבים, אמנם, לברר על שאר ישועות, אך יש רשות לברך (1). אין חובה, כיוון שפורמלית הברכה רק על ארבעת המקרים, אך מעבר לכך קיימת ההודאה - וזה תלוי ברצונו להודות, ולכן זה רשות.
אם נסביר שהגומל הינה חיוב ברכה - מסתבר שיש חיוב לברך. אך אם היא רק הודאה - ייתכן שאין חיוב אלא קיום הודאה. והראב"ד, שסובר שאופי ברכת הגומל הוא הודאה, אומר בפירוש שהברכה היא רשות ולא חובה. הוכחתו היא מהמשך הסוגיא שנזכר "בריך רחמנא דייהבך ניהלו ..." בלא שם ומלכות.
הרמב"ן דוחהו ואומר, שלאדם המברך על חברו - זו ברכת רשות. אך לאדם עצמו - זו חובה. על האדם השני אין חובת ברכה. אך קיים מימד של הודאה, ולכך אין צורך בשם ומלכות.
המחבר כותב (סי' רי"ט, ג'), מקור 21:
"ואם בירך בפחות מעשרה י"א שיצא וי"א שלא יצא. וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות".
ובסעיף ט' (שם) כתב:
"והני ארבעה לאו דוקא ... וי"א שאין מברכים הגומל אלא הני ארבעה דווקא. וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".
ה"משנה ברורה", מקור 22, מסביר דינים אלו מצד ספק ברכות להקל.
אך ייתכן שאם הגומל היא חיוב ברכה - כבר יצא ידי חובתו בלי עשרה, אלא שלסוברים שזה חיוב הודאה - לא יצא. וכן לגבי דברים שאינם מן הארבעה. יש לומר שאין חיוב ברכה אלא רק חיוב הודאה. ולכך די שמברך בלי שם ומלכות, שיוצא בזה ידי הודאה.
לגבי שומע כעונה (סע' 8 לעיל) –
רע"א, מקור 23, מסביר:
"דהכא לא שייך שומע כעונה, דהא הוא צריך לומר בנוסחא אחרת דהיינו שגמלני, אלא דעל ידי אמן - דהוא כמו שהוא גם כן משבח ומודה - יצא".
לפי דבריו, אין עניית אמן כאן כדי לייחס את ברכת המברך לעונהו אלא היא גופא הודאה. וזה אפשרי, רק אם נסבור שיוצאים ע"י הודאה לחוד בלי נוסח ברכה.
עפ"י זה, תובן דעת הריטב"א, שלמרות שהשני לא התכוון להוציאו - יצא כשענה אמן וכן תובן שיטת הרא"ש, שיוצא גם אם השני אינו בר חיובא, כיוון שע"י עניית האמן נחשב כאילו ברך בעצמו.
הראב"ן, מקור 24, מוסיף בסוגייתנו: "ארבעה צריכים לברך ולהודות".
היינו, ישנם שני חיובים - גם חיוב ברכה וגם חיוב הודאה.
