תשעה באב בימי בית שני - סיכום שיעור

תשעה באב בזמן הבית השני

ב' אב תשס"ו, 27.7.06

1. "האבכה בחודש החמישי"- שאלת עולי בבל לזכריה בעת הקמת ביהמ"ק השני.

תשובת זכריה תמוהה- בפרק ז': תוכחה לכוהנים על מעשיהם. דרישה להתנהגות ראויה

בפרק ח': מהפך, שיבת ציון

התשובה לעולים: הצום יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה.

אומנם ניתן לומר שמדובר בהתוויית דרך מוסרית, לא תשובה נקודתית ברורה.

2. המשנה במסכת ראש השנה: שלוחים יוצאים על חודש אב בשל ט' באב.

לכאורה מדובר בזמן קיומו של בית המקדש, הראיה היא מחודש אייר - "אף על אייר" בזמן הבית יוצאים לשבעה חודשים.

3. החולקים- טורי אבן ומאירי (מקור 3)- המשנה מדברת על זמננו, לאחר חורבן הבית. בזמן הבית לא יצאו באב כי לא התענו.

4. הראיה לכך שלא התענו- קורבן עצים ביום תשעה באב (מגילת תענית, מקור 4)- ט' באב הפך בימי בית שני ליום ששון ושמחה.

5. שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות, (מקור 6)- צמו אף בזמן הבית.

הקושי- מחד, צום על חורבן. מאידך, הבית עומד על תילו?!

6. תירוץ- טעות סופר בפירוש המשניות (תשב"ץ- מקור 7, יביע אומר)

7. שיטה עקרונית של הרמב"ם, הל' תעניות (מקור 8-)

הל' ד'- הצומות מדברי קבלה.

הל' ה'- מנהג לצום (להציג את הגרסה עם ו' החיבור)

המגיד משנה (מקור 8ג) מתבסס על סוגיית הגמ' במס' ראש השנה (מקור 9) ומסביר ש'נהגו' פירושו מצב הביניים.

הגמ' בשם רב פפא:

שלום- ששון ושמחה

גזרות-צום

אין שלום ואין שמד- רצו מתענין, לא רצו- לא מתענין. בט"ב מתענים תמיד כי הוכפלו בו צרות.

לשיטתו, הרמב"ם פסק כסוגיית הגמ'. כנראה בזמן הבית היו גזרות ולכן לדעת הרמב"ם צמו ביום זה.

הקושי בדעת המ"מ: אין זכר בהלכות לדיון הגמ' ולחלוקה במצב המדיני.

הסבר אחר לקושייתו של המ"מ (קבלה נ' מנהג): אין פה בכלל מנהג. רק תענית אסתר היא מנהג ואילו שאר הצומות מדברי נביאים, כפי שנפסק בהל' ד'. נוסף לכך, הרמב"ם מייחס את הפס' בזכריה לגבי ששון ושמחה לימות המשיח (הל' י"ט).

8. הסבר לשון הסוגיה לדעת הרמב"ם: אם צמו בבית שני, מהו נימוק הסוגיה "הוכפלו צרות"? מהו הכפל?

תשובה- הכפלה איכותית ולא כמותית, בדומה למותו של רבי (מקור 11). הכפלה של מה שכבר קיים ולא חורבן נוסף בהכרח.

הפך הפשט, הריטב"א (מקור 12) מציג את השיטה ההפוכה.

9. סברת הרמב"ם לצום בתשעה באב בימי בית שני-

א. שפת אמת (מקור 13) – שלום = יד ישראל תקיפה. בבית שני היו תחת שלטון זר.

שיטתו מקבילה לשיטת סבו, חידושי הרי"ם (מקור 13ב), ביחס לדין יובל, שגם הוא פונקציה של עצמאות מדינית ולא רק קיום ישראל בארץ וקיום בימ"ק.

קשה- לא מצינו בדברי הרמב"ם חילוק בין זמן הורדוס וזמן החשמונאים, למשל?

ב. מרומי שדה (מקור 14)- בית שני =שעבוד מלכויות. אולם בזמן זכריה, למרות שלטון פרס היה שלום בארץ.

ג. פרופ' הנשקה- צום ט"ב אינו פונקציה של עצמאות מדינית-שלטונית. לדעת הרמב"ם צמו כיוון שהצום הוא חלק מתודעה שחורבן יכול להתרחש והוא תלוי במעשי ישראל. קודם לחורבן בית ראשון לא חשבו שזה אפשרי. כעת זכריה אומר לעם שזה יתכן שוב, כפי שאכן ארע ועל זה צריך לצום.

ד. הרב ברויאר, בתגובה לפרופ' הנשקה- צמו על חסרונם של חמשת הדברים המנויים ביומא (מקור 15).

קשה- אם כך, בניית הבית לא מאיינת את החורבן הקודם וממילא אין אפילו הווא אמינא לבטל את הצום?

10. שיטות אחרות בסוגיה הסבורות שלא צמו בימי בית שני-

א. ר' חננאל (מקור 16) - שלום= בית מקדש קיים. בשונה מרש"י שמדבר על תפקוד מדיני עצמאי.

ב. הרשב"א (מקור 17) - ישראל על אדמתן. מצב הביניים הוא גלות.

ג. ריטב"א (מקור 18) - איחוד השיטות: ישראל על אדמתן + מקדש קיים. לדעתו, יש מצב בו צמים למרות קיומו של הבית כי ידעו שסופו של בית המקדש השני להיחרב ולכן לא נגדרה הפירצה הראשונה.

11. שיטת הרב גורן בהסבר קושיית עולי בבל-

א. בימ"ק השני מתואר בנבואת יחזקאל- גמ' במנחות (מקור 19) + רש"י (מקור 19ב)

ב. בימ"ק המתואר ביחזקאל הוא בימ"ק לעתיד לבוא (הרמב"ם, מקור 20) ורק שם יש קיום מלא של ששון ושמחה. לכן צריך לצום.

תשעה באב בימי בית שני - דף מקורות

תשעה באב בימי בית שני

אב תשס"ו

1. זכריה פרק ז

(ב) וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': (ג) לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: (ד) וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: (ה) אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: (ו) וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים:... (ט) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: (י) וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם: (יא) וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ:...

1(ב). זכריה פרק ח

(ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ:

(ג)... שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת... (ד)... עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: (ה) וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ: ... (טז) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: (יז) וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה':... (יט) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: ...

2. משנה מס' ראש השנה א, ג

[ג] על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית על אלול מפני ראש השנה על תשרי מפני תקנת המועדות על כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן:

3. טורי אבן ר"ה יח.

על אב מפני התעני'. פירוש כדי שידעו באיזה יום יתענו ובזמן הזה איירי, אבל אין לפרש מפני התענית מילתא פסיקתא קאמר בזה"ז כדי שיתענו ובזמן הבית כדי שלא יתענו מפני שהוא לששון ולשמחה ואסור בתענית דא"כ ליפקו נמי בזמן הבית אתמוז ואטבת דימי צום שלהם בזמן הבית היה נמי לששון ולשמחה:

4. מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון

מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות הן אף הן צריכין התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים וכל המתנדב קרבן למקדש אפילו עצים פטור מן ההספד באותו יום

5. משנה תענית ד, ה

זמן עצי כהנים והעם [ב]תשעה ... בחמשה באב... בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות ...

6. פירוש המשניות לרמב"ם ר"ה א, ג

... ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו', כאלו נתן את הבחירה בידם באלו הימים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אע"פ שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות...

7. שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן רעא

וזאת ראיה שלא ראה ב"ד בישראל לקבוע צומות אחרים ונראה הטעם בזה שחורבן ראשון היתה צרתו קשה לישראל יותר מחרבן שני שהרי בבית שני היו חסרים חמשה דברים כמו שהוא מוזכר בגמרא יומא (נ"ב ע"ב) והביאו סמך לזה וארצה בו ואכבדה חסר ה"א. וגם בבית שני לא היתה חזרה שלמה. ואע"פ שהיו ששון ושמחה כל זמן שהי' הבית בנוי. כשנחרב חזרו הצומות למקומן... ובפירוש המשנ' להרמב"ם ז"ל ראיתי דברי תימא שהוא מפרש שם שבימי המקדש היו מתענין באב ומתני' דעל ששה חדשים שלוחים יוצאים דתנן על אב מפני התעני' מפרש לה אף בזמן שביהמ"ק קיים ואי אפשר לפרש כן שהרי סיפא דמתני' קתני ובזמן שביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר. מפני תקנת המועדו' ועל המשנ' בגמ' מוכח הכי דבזמן דאיכא שלום דהיינו בזמן שביהמ"ק קיים הוו כלהו ששון. והיכא דליכא שלום ולא שמד דתליא מילתא ברצו הוא דאב מתענין בו משום דהוכפלו בו צרות. ואם בזמן שביהמ"ק קיים היו מתענין באב. א"כ קרא דכתיב דהוי ששון מתי יהי' זה. ונרא' שמה שכ' הרב ז"ל בזה הוא טעו' סופר והמעיין בסוגיית הגמרא יבין זה כי מפורש הוא שם:

8. רמב"ם הלכות תעניות פ"ה ה"ה

ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות [ו]בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר +אסתר ט'+ דברי הצומות וזעקתם, ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר...

8(ב). רמב"ם שם הלכה ד

וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה +זכריה ח'+ צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי...

8(ג). מגיד משנה שם

ונהגו כל ישראל וכו'. תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בהמ"ק הן לששון ולשמחה אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות. ועכשיו נהגו הכל כמ"ש רבינו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בהמ"ק:

9. מסכת ראש השנה יח.-יח:

משנה. על ששה חדשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים - יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.

גמרא. וליפקו נמי אתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב +זכריה ח+ כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי! - אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

9(ב). רש"י

דאמר רב חמא בר ביזנא כו' - דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ומתניתין בזמן הזה קא מיירי, מדקתני וכשהמקדש קיים כו'.

שיש שלום - שאין יד הגויים תקיפה על ישראל.

10. רמב"ם, שם הלכה יט

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר +זכריה ח'+ כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. בריך רחמנא דסיען.

11. בבלי סוטה מט:

משמת רשב"ג - עלה גובאי ורבו צרות. משמת רבי - הוכפלו צרות.

12. ריטב"א ר"ה שם

והא דאמרינן שאני ט"ב הואיל והוכפלו כו'. לאו משום דארעו בו צרות רבות דהא בתמוז נמי ארעו בו צרות רבות כדתנן (תענית כ"ו ב') ה' דברים ארעו לאבותינו בי"ז בתמוז, אלא לומר שחזרו בו ב' פעמים צרות כדאמר מר נחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר (והובקעה) [ונחרשה] העיר...

13. חי' שפת אמת על מס' ר"ה, שם

בגמ' על אב מפני התענית בפי' המשניות להרמב"ם כ' דבבית שני הי' מתענין ג"כ בט"ב ונראה דמפרש דהא דאמרי' בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה היינו כשהמלכות ביד ישראל כדפירש"י אבל כשהיו כפופין ת"י אומות [דהיינו בימי מלכות פרס ובימי יון ק"פ שנה כדאיתא בע"ז (ט') ע"ש] אפי' בזמן המקדש הוא בכלל רצו מתענין ובזה א"ש לשון אף על אייר דמשמע דגם על כל אלו דלעיל היו יוצאין... דדוקא בזמן שיש שלום ממש דהיינו שבנ"י שולטין ובזמן שקלקלו הכותים והתקינו שלוחין לא היו שולטין החשמונאים ואז רצו צום רצו שמחה לכן אין שולחין בהם שלוחים כנ"ל ויתכן פי' זה לפמ"ש לעיל משמעות הרמב"ם בפיה"מ דבבית שני נמי אחר שבטל מלכות חשמונאי והיו כפופין לאו"ה נקרא אין שלום

13(ב). חי' הרי"ם, גיטין לו:

וי"ל באמת דלכך בימי חשמונאים שאז נגאלו לגמרי ולא היו משועבדים היו עושים יובל דאורייתא. וגם מסברא נראה דלא שייך וקראתם דרור בזמן שכולם עבדים..

14. מרומי שדה לנצי"ב, ר"ה יח.

ובשעה שביהמ"ק היה קיים, היו ג"כ משועבדים למלכויות, והיה הדבר תלוי ברצון בזמן שאין שלום. ולא דמי לזמנו של זכריה הנביא בתחילת בית שני, דאע"ג שהיו משועבדים למלכות פרס, מ"מ שלום היה בארץ

15. יומא כ"א :

אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים...

16. חי' רבנו חננאל, ר"ה י"ח:

בזמן שיש שלום כלומר כל זמן שבית המקדש קיים יהיה לששון ולשמחה...

17. חידושי הרשב"א, שם

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. פי' בזמן שיש שלום שישראל שרויין על אדמתן. אין שמד ואין שלום. בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין... שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות. כלומר שנחרב הבית בו ביום בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. ואע"ג דבתמוז נמי הובקעה העיר בראשונה ובשניה מ"מ לא היה ביום אחד שבראשונה היה בט' לחדש ובשניה בשבעה עשר לחדש, ואפי' לדעת הירושלמי דאמרי דבין בראשונה ובין בשנייה הובקעה בי"ז אפי' הכי לא הוכפלו בו צרות כל כך...

18. חידושי הריטב"א, שם

ופרקינן אמר רב חנא כו' רב פפא וכו'. ופירוקא מדרב פפא הוא, ומימרא דרב פפא הכי פירושו שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חורבן הראשון כל אחד לענינו כדמפרש ברייתא לקמן, וכשנבנה בית שני אמר הנביא כה אמר ה' [צבאות] צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כלומר שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם ימים טובים, ומ"מ מדקרי להו נמי לאחר הבנין צום ולא כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא (זכריה ז') (אשר) [כי] צמתם וספוד (ברביעי) [בחמישי] משמע שלא נתבטלו לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה, ואע"פ שהיה ראוי שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזרה והרי נבנה, והטעם לפי שהיו יודעין שסוף בית שני זה ליחרב ושיהא גלות זה שאנו בו, ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דליהוי נגדר הפרץ הראשון, ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי, אלא אמרו כי בזמן שיש שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, ואם אין שלום שביהמ"ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים, ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב"ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל....

19. בבלי מנחות מה.

כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש (יחזקאל מ"ה), חטאת? עולה היא! א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רב אשי אמר: מילואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה. תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה; אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, בדרך שהקריבו בימי משה; אמר לו: תנוח דעתך שהנחת דעתי.

19(ב). רש"י, שם

חטאת - בתמיה אמאי כתיב וחטאת דמשמע חטאת הא עולה הוו פרים דר"ח כדכתיב (במדבר כח) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה וגו'.

פרשה זו - דיחזקאל.

אליהו עתיד לדורשה - דעד שיבא אליהו ויפרשנה לנו אין אנו יודעים לדורשה.

רב אשי אמר - אני אפרשנה מילואים הקריבו והך נבואה דיחזקאל על בית שני נתנבאה שהקריבו מילואים וכי היכי דהקריבו מילואים דמשה בשמיני דידהו דהוה ר"ח כדאמרי' במס' שבת (דף פז) בראשון באחד לחדש ותנא אותו היום נטל עשר עטרות כו' והקריב עגל בן בקר לחטאת הכא נמי הקריב פר בר"ח.

20. רמב"ם הלכות בית הבחירה א, ד

בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.

20(ב). רמב"ם הל' מעשה הקרבנות ב, יד

כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי.

ברכה על חצי הלל בראש חודש

ברכה על חצי הלל בראש חודש

ע"ש בהעלותך, תשס"ו, 8.6.06

העדר מקור להלל בר"ח

• גמ' ערכין י' ע"ב (מקור 1) – לא איקדיש בעשיית מלאכה ולכן אין בו הלל, אף שמכונה 'מועד': "קרא עלי מועד" (איכה)

גמ' תענית כ"ח ע"ב (מקור 2)- אמר רבא: זאת אומרת, הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא". מדברי רבא משמע שיש הלל בר"ח, אלא שאינו דאורייתא.

מנהג א"י

מתוך שיטת רב בגמ' בתענית, מקור 2, משמע שבא"י לא קראו הלל בר"ח בכלל.

מנהג בני בבל

למה קוראים ולמה בדילוג?

• שטמ"ק ברכות, מקור 3- הציבור קוראים הלל בר"ח זכר לקידוש החודש
• מאירי תענית, מקור 4- פרסום ראש החודש נעשה ע"י אמירת הלל.
• יש בר"ח איסור מסוים על עשיית מלאכה, בהתאם לדרישת הגמ' בערכין (עמק הלכה ע"פ מרדכי בסוכה, מקור 5)
• שיבולי הלקט, מקור 6- רמז ממזמור הללו א-ל בקודשו.

למה בדילוג?

• מנהג פחוּת מהלכה ולכן קוראים בדילוג (רמב"ם, אבודרהם-מקור 7)
• יום כפרה לתינוקות ולכן אין להשלים בו הלל, בדומה לר"ה ויוהכ"פ בהם אין הלל (ספר המנהגים לר' אייזיק טירנא- מקור 8)

צריך לזכור שבמסורת חז"ל ר"ח הוא חג הנשים, ששובתות בו ממלאכה וזה ע"פ סממנים של לידה, הצלת ילדים מאסכרה ועוד.

האם ברכו בבבל על ההלל אותו קראו בתורת מנהג?

• בה"ג (סוף הל' לולב, מקור 9): מברכים תחילה וסוף
• שבל"ק בשם רב עמרם גאון, מקור 10

שיטת הרי"ף, מקור 11

יחיד לא קורא בברכה

ציבור קורא בברכה

למה?

• אולי ניתן לומר שיש במנהג של ציבור מאפיין אחר שמעניק לו תוקף חזק יותר, עד שניתן לו "וציוונו". זה אפשרי בכל מנהג של ציבור, כמו למשל הדלקה בבי"כ בחנוכה.
• ייתכן שזה דין ספציפי בהלל. הלל הוא מנהג שדווקא בציבור יכול לקבל תוקף הלכתי משמעותי יותר, משא"כ בשאר המנהגים.

שיטת ר"ת, מקור 13

כולם מברכים, גם יחיד וגם ציבור. הראיה לכך שודאי ישנה ברכה היא הסוגיה בברכות העוסקת בהפסק, ללא ברכה על ההלל מדובר בסתם פרקי תהילים שמותר להפסיק בהם.

האבחנה של ר"ת היא בין מנהג כמצוה לבין "טלטול בעלמא"

במחזור ויטרי (מקור 14) מובאת תשובת ר"ת ובה יש הסבר מעניין למה מברכים דווקא בהלל- הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף ולכן היה צריך דווקא לברך כדי להראות שיש עניין מיחד להלל ולא סתם קוראים הלל.

שיטת רמב"ם (מקור 16) ורש"י (מקור 14)

שיטת רש"י ע"פ מחזור ויטרי: הבעיה היא עם המילים "וציוונו" אבל בהחלט ניתן לברך את הברכה הסופית של מלך מהולל בתשבחות.

ניתן לומר בדעת הרמב"ם שאין שום ברכה על מנהג.

אין מברכים על מנהג, ראיה מסוגית הגמ' בסוכה מ"ד: (מקור 15)

האומנם אין מברכים על מנהג?

1. תשובת ר"ת- ערבה: "טלטול בעלמא" ובדומה גם הראב"ד (מקור 16): "ואין לנו ללמוד מערבה, לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה?"

2. ראבי"ה (מקור 17): ערבה הוא מנהג נביאים, הלל הוא מנהג ישראל

קשה- בדיוק הפוך! נביא לכאורה גדול מישראל וכך נראה מלשון הרמב"ם "ואין צריך לומר מנהג חכמים..."

תשובה- לא! יש לעמ"י סגולה לחדש הלכות ביד חכמים, משא"כ אצל נביא, ש"לא בשמים היא" ונמסרה התורה לעמ"י.

3. ראבי"ה 2 (מקור 17): מנהג הנביאים בערבה היה שלא לברך.

4. ר' ישעיה דיטראני (שבל"ק, מקור 18)- דבר שהוא חובה ונהגו להוסיף עליו ולהרחיבו- מברכים עליו. כך ברכת הפטרה במנחה של שבת, כך הלל בר"ח שהוא הרחבת הלל של מועדים. ערבה אינה הרחבה.

פסק השו"ע בהדלקת נר יוהכ"פ, מקור 19 - מביא את שני המנהגים, אבל ברור שמי שנוהג להדליק, מדליק בברכה.

פסק מרן לגבי הלל בר"ח, מקור 20

לכאורה, עוקב לשיטת הרמב"ם.

בעיה א', שהרי"ף והרא"ש פסקו לברך –

הרי"ף פסק לברך, לפחות במקרה של ציבור (ב"י סי' תכב ד"ה ןרבו)

הרא"ש (שבת פ"ב סי' י"ז, ברכות פ"ב סי' ו')- כבר נהגו לברך

בעיה ב'- פסק שו"ע לענין הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת- פוסק לברך (תרעא, ז) (מקור 21)

הגרע"י טוען שזו אינה קושיה, כי הדלקה שכזו היא הרחבה של המצוה.

קשה על דבריו- הרי ראינו בשבל"ק את דעת רי"ד שהלל בר"ח הוא ג"כ הרחבת הלל של מועדים.

ריב"ש קי"א (מקור 22) נר חנוכה בבי"כ- מנהג חשוב כמו הלל בר"ח

טלטול ערבה - זו פעולה סתמית שאינה בעלת צביון מיוחד, ורק הציווי הוא המחייב את עשייתה, אולם בפעולות בעלות צביון של מצוה כדוגמת הלל בר"ח ויו"ט שני של גלויות, יש על מה להחיל ברכה

פתרון: כדי לתקן ברכה על הלל צריך 2 רכיבים:

• ברכה על מנהג בעל תוכן 'חיובי', לא פעולה סתמית אלא פעולה בעלת משמעות דתית הלכתית שמחדשת משהו.
• הלל בר"ח הוא חידוש, לא רק זכר ל..., יש בו פעולה דתית פוזיטיבית.

שיטת המנהיג (סימן קמ"ח) (מקור 23) – ע"פ ההסבר הראשון, הדלקת נר חנוכה היא רק זכר למקדש. אם נאמר כך גם בהלל בר"ח, הרי שמדובר במנהג בעל חשיבות פחותה. ע"פ השטמ"ק, הלל בבבל היה רק זכר לקידוש החודש בארץ ישראל ואז חשיבותו העצמית פחותה. אבל אם נאמר שיש בהלל של ראש חודש יסוד פוזיטיבי חזק יותר, יש בו מקום לברכה. יסוד זה יכול להיות פרסומו של ר"ח או איסור מלאכה בשל קדושת יום מיוחדת.

הסבר החת"ס (מקור 24) למח' ר"ת-רמב"ם

השאלה: מה ההבדל בין מצוה דרבנן מכח "שאל אביך ויגדך" או "לא תסור מכל אשר יורוך" ממנהג בו יש דין "אל תיטוש תורת אמך" שנאמר על מי שמפר מנהג?

תשובה: כשמנהג יוצר מציאות של "שב ואל תעשה" מעין מצוות לא תעשה, בכך הוא גם יוצר מציאות חיובית של מעין "עשה" כמו קיום של יו"ט שני.

אבל כשמנהג מטיל חובת עשייה של פעולה, אין הוא אומר בכל מה דינו של מי שנמנע מלעשות חובה זאת ולכן פה לא שייך "וציוונו" בברכה.

[בעיה- יש פה כשל הגיוני, שממציאות של איסור יכול לצמוח חיוב המלווה בברכה ואילו ממציאות של הטלת חובה לא צומחת חובת ברכה!]

מח' ר"ת והרמב"ם:

הרמב"ם- בכל מנהגי קום עשה לא צומחת חובת ברכה בשל העדר סנקציה על המפר.

ר"ת- לא, במקום בו לא ניכרת המצווה אכן אין דין "אל תיטוש" אבל במקום בו ניכרת המצווה, חל איסור של "אל תיטוש" וממילא מתוך האיסור צומחת החובה המלווה בברכה.

איך נוצר בכלל מנהג קריאת הלל ללא ברכה: או שזו חובה בברכה או שמדובר בקריאת פרקי תהילים בעלמא?

סברת הרב טולדאנו (תחומין)- תמהיל של מנהג ספרד לקרוא בברכה עם מנהג א"י שלא לקרוא בכלל. הרמב"ם הספרדי הגיע למצרים, שם יש קהילה ארץ ישראלית ולאור מנהגה הוא משנה את טעמו אבל כיוון שיש מנהג לקרוא הלל, הוא בוחר לפסוק שלא לברך. כשמרן פוסק בשו"ע הוא מוצא לפניו שני מנהגים סותרים: לברך בהדלקת נר חנוכה ומנגד לא לברך בקריאת הלל בר"ח.

ברכת הלל בראש חודש - רשימת מקורות

ברכת הלל בראש חודש

ע"ש 'בהעלותך' תשס"ו

1. ערכין י' ע"א-ע"ב

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב <הראשון> של עצרת ובגולה עשרים ואחד תשעה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת. מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא? לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא? לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיהו ל) לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה...

1.א. תוס' ד"ה י"ח ימים

פי' ובשאר הימים אין אומרים אותו כלל...

2. תענית כ"ח ע"א-ע"ב

אמר רבא זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל... רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר:

3. שטמ"ק ברכות י"ד.

ובראש חודש אפילו ציבור אין קורין אותו אלא משום מנהגא זכר לקידוש החודש...

4. בית הבחירה למאירי מס' תענית כ"ז:

הלל של ר"ח מנהג קבוע לכל בבבל כדי שיתפרסם הדבר לכל שהוא ר"ח ורב שהיה סבור להפסיקם מפני שבארץ ישראל לא היו נוהגים לקרותו וחשב עליהם שיהו סוברים שהוא טעון שירה כיום המקדש באסור מלאכה וכיון שראה שמדלגים היו הכיר שדרך מנהג היה שאלו דרך חיוב היו קורים אותו שלם כיום ראשון של פסח...

5. מרדכי סוכה סי' תתו

שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חודשים כי דווקא לנשים נתנה מצווה זו בשביל שלא פרקו נזמיהם לעגל ועוד אומר ר"י דמלאכה כבדה כגון לחרוש ולזרוע אסור אף לאנשים מדכתיב "אשר נסתרת שם ביום המעשה" (שמו"א כ', י"ט) ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם גבי ר"ח קאמר וקרי לערב ר"ח יום המעשה אלמא ר"ח לאו יום המעשה הוא:

6. שיבולי הלקט סי' קע"ב

ומה שאנו קורין הלל בראש חודש מצאתי לגאונים זצ"ל מניין שאומרים הלל בראשי חודשים מצינו רמז מדוד בתהילים הללוי-ה הללו א-ל בקודשו י"ב פעמים הללו כנגד י"ב חודשים ומשמע הללו א-ל על קידוש החודש...

7. אבודרהם סדר תפילות ראש חודש

הרמב"ם ז"ל כתב בקריאת ההלל בראשי חדשים היה מנהג ואינה מצוה ומנהג זה בצבור לפיכך קורין בדילוג ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל ואם התחיל יקרא בדילוג כדרך שקורין בציבור

8. ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים לר' משה חזן, מנהג של ראש חודש אות (נה)

הא דמדלגין בהלל משום דהוי יום סליחה כיום הכיפורים ור"ה, לכן אין לגמור ההלל כדאמר זמן כפרה לכל תולדותם פירוש תולדותם דמיום שנתלו המאורות נפלה אסכרה בתינוקות שלא יכלו לסבול האויר ונתבטלה בקרבן ראש חודש...

8.א. ירו' תענית פ"ד ה"ג

ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם ויאמר אלהים יהי מאורות (בראשית א) מארת כתיב

9. ספר הלכות גדולות סימן טו - הלכות לולב

ויחיד דקאמרינן וגומר בהן את ההלל, לאו יחיד ממש קאמרינן, אלא כל היכא דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון, והאי דקא מפיק להון בלשון יחיד, משום דכד כניפין כלהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה, אמרי, דאי ס"ד יחיד ממש אבל ציבור יש להם ימים שאומרים בהם, והא (תענית כח ב) כדאיקלע רב לבבל בריש ירחא ואשכח ציבורא דקארו הלילא, אמאי קפיד האי ציבורא הוא, אלא לאו ש"מ אפילו מאה ואפילו כמה אלפי, כל אימת דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון. השתא דאמרת הכי, רב דקפיד דאמר הני יחיד נינהו, וכד שמעינון דקא מדלגין, שבקינון, ואמר מנהג אבותיהם בידיהם. [פסק] שמעת מינה, יחיד דמצלי לחודיה דלאו בי עשרה ביומא דקארו ביה ציבורא הלילא ולא גמרי כגון ראש חודש וחולו של מועד, קארי הלל ומברך תחילה וסוף כי בי עשרה, דהא לא קרינן ציבור אלא לכולהון ישראל.

10. שיבולי הלקט סי' קע"ד

ורב עמרם זצ"ל כתב (בספרו) [בסדרו] בראש חודש העובר לפני התיבה מברך לקרוא את ההלל וקורין את ההלל בדילוג וכן כתב בעל הלכות גדולות שיחיד צריך לברך לפניו ולאחריו...

11. רי"ף מסכת שבת דף יא עמוד ב

אבל הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מנהגא הוא ומשום הכי לא גמרינן ביה הלילא אלא מדלגי דלוגי דאמרינן רב איקלע לבבל חזא דקא קרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו כיון דשמעינהו דמדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר הילכך אי בעי יחיד למיקרי הלל בראש חדש קרי ליה בלא ברכה ומדלג דלוגי:

12. בית יוסף או"ח תכ"ב

ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין (שם) דיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין...

13. תוס' ברכות י"ד.

וכתוב במחזור ויטרי כיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא מברכינן עליה כדאמר פרק לולב וערבה (סוכה ד' מד:) אין מברכין על דבר שהוא מנהג. ומיהו אומר ר"ת דאינו ראיה דאטלטול ודאי לא מברכינן אבל על מצוה פשיטא דמברכינן דהא חזינן כל יו"ט שני אינו אלא מנהגא ומברכין והכא נמי משמע דמברכין דאי לא מברכין מאי הפסקה שייך בה ועוד ראיה דמברכינן על מנהגא מהא דרב על לבי כנישתא וכו' ואם לא ברכו בתחלה אמאי לא הרגיש רב דהוה מנהגא עד שדלגו אלא בוודאי ברכו מפני שמברכים בטוב על מנהגא ובשביל כן לא הרגיש עד הדלוג

14. מחזור ויטרי סימן רכז- רל

ששאלתם על היחיד הקורא את ההלל בימים שאינם מי"ח של תורה אם חובה על הציבור לברך יברך גם היחיד: אבל אני איני מברך עליו לא עם הציבור ולא ביחיד. לפי שאינו אלא מנהג. ואין מנהג צריך ברכה. כדאמרי' בסוכה פ' לולב. שקיל חביט חביט ולא בריך. קסבר ערבה מנהג נביאים הוא. כו'. לפיכך איני מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וציונו. אבל אני מברך עליו ברוך אתה ה' אלהינו מ"ה המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך ברוך אתה ה' מהולל בתשבחות. ולאחריו יהללוך כדרכה: ולא שמעתי יותר כי לא דקדקתי מרבותיי: שלמה בר' יצחק:...

וזו תשובה השיב ר"ת על רש"י זקנו: גרסי' בערכין... ועלה א' רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריית'. דא"ר יוחנן משום רד' שמעון בן יהוצדק כו': ואמרי' התם רב איקלע לבבל... הרי במקומו של רב לא היה מנהג לקרותו. ובבבל היה מנהג. הא למדת שמצוה לקרותו ולברך עליו. ואפילו יחיד שכן נהגו לברך ולקרות בבבל. ולא דמי לההיא דאמרי' בפ' לולב וערבה אייתו ליה ערבה חביט ולא בריך. קסבר מנהג נביאים הוא. דהתם טילטולא בעלמא. אבל גבי הלל חייב לברך. דאמנהגא מברכי'. כדאמרי' גבי שני ימים של גליות. במסכת ביצה. הזהרו מנהג אבותיכם בידכם. ומברכינן ומקדשינן אמנהג אבותיכם. אבל אמנהג נביאים דטילטול לא מברכינן...

אשר שאלת ואמרת כי ברכת הלל ברכה לבטלה היא לא היא. ועוד עד שאתה תמה על ברכת הלל. למה לא תתמה על ברכת קדוש ושהחיינו שאנו עושין בשני ימים של גליות. ואעפ"י שאין אנו עושין אלא בעבור מנהג אבותינו. דהא אנן השתא ידעי' בקיבועא דירחא כדמוכח בפ"ק דביצה. וראייה לדבר יום הכיפורים שהוא עשירי ליום טוב ראשון של ראש השנה וכן שביעי של ערבה. אלמ' כל מנהג צריך לעשות כמנהג האבות. וכן בהלל צריך לברך. כי אף הברכה מן המנהג הוא כדאמרי' לא יתחיל. ופר"ח לא יתחיל בברכה. מכלל דרבים מתחילין. ונ"ל דהיינו טעמ' דנהגו לברך בהלל שלא יראה כקורא הלל בלא זמנו. ואמרינן בפרק הקורא. האו' הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף... עד כאן תשובתו

ומיהו יש להשיב דלאו ראייה כלל מקידוש שני ימים של גליות. דהא משום דלא ליתי. אי גזרו שמדא לאיסורא דאורייתא הוא דאחמור ומיהו ליום הכיפורים נמי משום חומרא (הא) [הוא] דהא ידעינן השתא בקיבועא דירח'. ועבדי' הכא והכא לחומרא. אלא בהלל דראש חדש דלא דאוריית'. הוייא דומייא דערבה דהוא מנהג נביאים. דליכא למיחש כלל לאיסורא דאורייתא. הילכך כל עיקרא דתקנתא מנהגא דרבנן הוא. וכדא' (חדא) [חזא] דקא מדלגי דלוגי סבר לאפסוקינהו. א' ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. אלמ' שלא היה מנהג בכל המקומות. ולא פשט מנהגו במקום רב. א"כ לא מברכין עליה מן הדין. אבל אחומר שני ימים של גליות פשט חומרייהו בכל ישר'. משום דלא ליתי לידי איסורא דאוריית'. וכל עיקרן אטו דאוריית'. הילכך אפילו שניהם כאילו הן מן התורה לכל דבר: וסייעתא לרבי' שלמה בר' יצחק:

15. סוכה מ"ד:

אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב חביט חביט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא

15.א. רש"י

מנהג נביאים היא - בגבולין ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה ברכה.

16. רמב"ם הלכות ברכות יא, טז

כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו, וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך. /השגת הראב"ד/ כל דבר שהוא כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח, ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה עכ"ל. סליק הלכות ברכות.

16.א. רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג

[ה] בכל יום ויום משמונת הימים האלו גומרין את ההלל ומברך לפניו בא"י אל' מ"ה אקב"ו לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור, אע"פ שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליה אק"ב וצונו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב, שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו, ולמה מברכין על יום טוב שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו. /השגת הראב"ד/ א"א זה הטעם לאביי (שבת כג) אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הם אבל ספק אחר אפילו בדרבנן מברכין.

[ז] מקומות שעושין ימים טובים שני ימים גומרין את ההלל באחד ועשרים יום, בתשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים של פסח, ושני ימים של עצרת, אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג, ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל, ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראין הצבור, וכן בשאר ימי הפסח קוראין בדילוג כראשי חדשים. /השגת הראב"ד/ א"א זה אינו כלום וכבר כתבנו עליו במקום אחר (ברכות פי"א הט"ז), ומה שאמר ויחיד שהתחיל לקרוא בדילוג לא אמר כלום אלא יקרא כמו שירצה וחותם כחתימת הציבור.

17. ראבי"ה ח"ג הלכות תענית סימן תתעט

ולא דמי להך דערבה דאטילטול בעלמא לא מברכינן, אי נמי התם משום דמנהג נביאים הוא ולא מנהג כל ישראל, ותו שיש לפרש מנהג נביאים שלא לברך, אבל בשאר מילי מברכינן אמנהגא מידי דהוי אשני ימים טובים של גליות, דמנהגא הוא

18. שבולי הלקט ענין ראש חודש סימן קעד

כתב רבינו ישעיה זצ"ל ... ויש לומר כל דבר שהוא נוהג חובה ונהגו להוסיף עליו על אותו המנהג מברכין כגון ההפטרה שנוהגת שחרית חובה והוסיפו לנהוג גם במנחה וכגון ההלל שהוא נוהג חובה בגולה כ"א יום והוסיפו לנהוג גם בראשי חדשים מברכין על אותו המנהג אבל ערבה שאינה חובה כלל בגבולין אע"ג דנהגו יום שביעי בגבולין אין מברכין על אותו המנהג וכן נמי מקום שנהגו לקרוא מגילת אנטיוכס בחנוכה אין ראוי לברך עליה מפני שאין לה שורש חובה כלל. כל אלה דברי הרב...

19. שו"ע או"ח תרי, א

מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

20. שו"ע או"ח תכב, ב

וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה. הגה: ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין אגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא.

21. שו"ע או"ח תרעא, ז

ובבה"כ מניחו בכותל דרום או בדרום המנורה, ומסדרן ממזרח למערב) (ת"ה סי' ק"ד ב"י), ומדליקין ומברכין (בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא. הגה: ואין אדם יוצא בנרות של בהכ"נ, וצריך לחזור ולהדליק בביתו (ריב"ש סימן קי"א)

22. שו"ת הריב"ש סימן קיא

ומה שנהגו כל ישראל להדליק ש"צ או השמש בבהכ"נ, למה? אי לפרסומי ניסא, כל אחד חייב להדליק בביתו! ואי להוציא עניים ידי חובה, כמו קדוש, הרי העני המתפרנס מן הצדק' חיי' להדליק בביתו! וכמו שבליל הפסח אין מקדשין בבה"כ, כן ראוי לעשות בנ"ח =בנר חנוכה=; א"כ, הברכה שמברך המדליק בב"ה, יראה שהיא לבטלה!

תשובה: המנהג הזה, להדליק בבהכ"נ, מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כל אחד בביתו, שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ; כדתנן (שבת כא:) בההיא דגמל טעון פשתן וכו'. וכיון שעת', שיד האומות תקפה עלינו, ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא. ואע"פ שאין מברכין על המנהג, זהו במנהג קל, כמו מנהג של ערבה, שאינו אלא חבטא בעלמא, אבל בזה, שהוא לפרסם הנס בבהכ"נ ברבים, מברכין עליו. כמו שנהגו לברך על ההלל של ר"ח, ואע"פ שאינו אלא מנהג, ואין בזה משו' ברכה לבטלה כלל; וכדעת ר"ת ז"ל. ומ"מ, באותה הדלקה של בהכ"נ, אין אדם יוצא בה, וצריך לחזור ולהדליק כל א' בביתו...

23. ספר המנהיג הלכות חנוכה עמוד תקלא

ובית הכנס' פטור ממזוזה, כדאמ' בפ"ק דיומ' [י"א ע"ב], אלא אם כן יש שם בית דירה (לדור) [לחזן] (ב)בית הכנסת, אלא נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמי' ועושים כמו כן במקדש מעט בגולה לפרסם הנס לפי שכולם מתקבצים שם. אב"ן.

24. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קצא

אשר אמר שנשאל רבו הגאון בנב"י זצ"ל אם לברך על הטבילה שטובלת היולדת תוך מלאות דהיינו מ' לזכר ופ' לנקבה כיון שאינה אלא ממנהג שנהגו להחמיר שלא לבעול על דם טוהר ולא השיב דבר ברור נחזי אנן התוס' דברכות פ' הי' קורא י"ד ע"ב כ' בשם ר"ת דמברך על הלל דר"ח אע"ג דהוא מנהגא...

עוד לאלוה מילין דצריך חקירה מ"ש דבמצוה דרבנן שייך לברך וציונו ואמרי' פ' במה מדליקי' היכן ציונו שאל אביך ויגדך או לא תסור ומ"ש מנהגא דקיי"ל דחיובא איכא לקיים מנהגא מדברי קבלה דכתי' אל תטוש תורת אמך כמבואר ר"פ מקום שנהגו דאמר ר' יוחנן לבני בישן אל תטוש תורת אמך ואסר להו למיזל מצור לצידן בע"ש מהאי טעמא א"כ אמאי לא יברך עליהם ויאמר וציונו לקיים אל תטוש תורת אמך והרי מנדין על העובר על מנהגא ועושה מלאכה בי"ט ב' וא"כ אמאי תמהו באומר וציונו...

והנלע"ד בישוב ק' זו דודאי מנהגא בשב ואל תעשה לאסור דבר מה כגון שלא ללכת מצור לצידן בע"ש ושלא לעשות מלאכה בע"פ =בערב פסח= ובי"ט שני העובר על זה וקם ועשה מה שנאסר במנהגא ה"ז עובר על לאו דדברי קבלה אל תטוש תורת אמך וכן האוכל חלב דאייתרא וכן במקום שנהגו להפריש חלה מארוזא הם נהגו לאסור העיסה ולעשותו טבל טבול לחלה והאוכלו בטבלו עובר על לא תטוש תורת אמך א"כ ממילא המפריש חלה מארוזא מקיים מצות אל תטוש הנ"ל ומברך וציונו בלי פקפוק וכן נמי י"ט שני שהעושה בו מלאכה מנדין אותו משום שעובר אהנ"ל א"כ ממילא מחייב מדין גמור גם בכל העשין התלוין בו להדליק נר ולאכול מצה ומרור ושייך 'וציונו' וגם לומר 'את חג פלוני הזה' כיון שמנהיגיו מחוייבי' בו מדינא ולא צריך למה שנדחקו בתוס' מציונו דשופר וכל זה בל"ת אבל בקיום עשה כגון מנהג נביאים דערב' אי שב ולא עשה ולא חביט ערבה אפשר דלא מיקרי עבריין ואין מנדין אותו ולא נאמר על זה אל תטוש תורת אמך משו"ה המקיימו אינו מברך וציונו דהיכן ציונו ואולי בהא פליגי ר"ת והגאוני' דאינהו ס"ל בכל קום ועשה לא שייך אל תטוש וליכא וציונו ור"ת ס"ל מה דלא מינכר מצותו כולי האי הוא דליכא משום אל תטוש כגון טלטול דערבה אבל מצוה דמינכר מצוותו ואיכא מעשה רבה אית בי' משום בל תטוש ומברכים וצונו ואתי' הכל על נכון בעזה"י. ...