מחלוקות צדוקים ופרושים
ליל הושענה רבא תשס"ו
א. חיבוט ערבות בימי הסוכות
א1. תוספתא סוכה
ג,א לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו [מעשה וכבשו עליה בייתוסין אבנים גדולים מערב שבת הכירו בהם עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת] לפי שאין בייתוסין מודים שחבוט ערבה דוחה שבת.
ג,ב ערבה הלכה למשה מסיני אבא שאול אומר מן התורה שנאמר וערבי נחל [שתים ערבה ללולב וערבה למזבח] רבי אליעזר בן יעקב אומר כך היו אומרין ליה וליך המזבח ליה וליך המזבח
א2. ירושלמי פ"ד ה"א
ר' זעירה ר' אילא ר' יסא בשם ר' יוחנן ערבה הלכה למשה מסיני. ודלא כאבא שאול דאבא שאול אומר ערבה דבר תורה. וערבי נחל שתים. ערבה ללולב וערבה למקדש. רבי בא ר' חייה בשם ר' יוחנן ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ודלא כר' עקיבה דרבי עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה. בשני ונסכיהם. בששי ונסכיה. בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם מים.
א3. בבלי סוכה מ"ד.
אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים... שכחום וחזרו ויסדום
א4. משנה סוכה ד:ט
ד,ה מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר, אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא. אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים.
ד,ו וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת, ומניחים אותן בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמושו. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, חרייות של דקל היו לוקטין וחובטים על גבי המזבח; אותו היום נקרא יום חיבוט חרייות. [ז] מיד התינוקות היו שומטין את לולביהן, ואוכלים את אתרוגיהם.
א5. בבלי סוכה מ"ה.
תנא רבות וארוכות וגבוהות אחד עשר אמה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה... אמר רבי אבהו מאי קראה שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח (תהילים קיח)
א6. שם, מ"ג:
איתיביה אביי בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום שבע פעמים מאי לאו בערבה לא בלולב והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בערבה א"ל הוא אמר לך בערבה ואנא אמינא בלולב אתמר ר' אלעזר אומר בלולב רב שמואל [בר נתן] אמר ר' חנינא בערבה וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בערבה
א7. אור זרוע הל' סוכה ולולב סי' שט"ו
ותימה לי שעתה ישראל [נהגו] להקיף זכר למקדש והלא הקפה במקדש לא היתה כ"א בכהנים... ומצאתי סמך למנהגנו דאמר בירושלמי בשמעתין כיצד סדר הקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהן בידיהן ימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית ומקיפין הקפה אחת ואותו היום מקיפין שבע פעמים. הרי ראיה וסמך למנהגינו שהיתה הקפה בישראל וישראל היו מקיפין ... ונראה בעיני דלא פליגי ירוש' וגמ' דידן אלא תרוייהו [ס"ל] שהיתה הקפה בישראל והיו ישראל נכנסין בין האולם ולמזבח ומקיפין והיא הראיה מרשב"ל דכהן בעל מום זר הוא לענין זה שאסור ליכנס כל השנה בין האולם ולמזבח עתה מות' בעבור מצות הקפ' והאי דנקט כהני' בעלי מומין משום שהם שנוין במסכת כלים שהן אסורין ליכנס שם כל השנה כולה ולאו דוקא נקט כהן בעל מום ותדע דה"ה הוה מצי למימר פרועי ראש דאינהו נמי אסירי אלא לאו דוקא בעל מום וכן נמי לענין ישראל לאו דוקא נקט כהן אלא ה"ה [ישראל] והא דקתני בברייתא והביאום וזקפום יש לפר' והביאום כהנים וישראלי' וזקפום והיינו נמי דשלוחי ב"ד מייתו לה מע"ש ולמחר היתה מצות הקפה גם בישראל ומ"מ הואיל ושלוחי ב"ד מתעסקים בה ליכא למגזר משום דרבה כך נ"ב אני המחבר
א8. בבלי סוכה מ"ד.
אמר ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה...
א9. ירו' סוכה ד/ג
רבי זעירא שלח שאיל לר' דניאל בריה דרב קטינא שמעת מאביך טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה ויש לה שיעור. אתא רבי אייבו בר נגרי בשם רב חונה ואמר טעמא טעונה ברכ' וניטלת בפני עצמה ויש לה שיעור לא שמעתי. תמן אמרין רב ששת ורב נחמן בר יעקב חד אמר ד' בדין עלין וחורנא אפילו בד אחד
א10. ירו' סוכה ד/א
ר' יוחנן אמר לרבי חייה בר בא בבלייא תרין מילין סלקון בידיכון מפשיטותא דתעניתא[1] וערובתא דיומא שביעייא
א11. ירו' ר"ה ד/ח
א"ר יונה כתיב (ישעיהו נח) ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה
א12. בבלי סוכה מ"ג:
ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה אי הכי לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה לולב גזרה משום דרבה[2] אי הכי ערבה נמי נגזור ערבה שלוחי בית דין מייתי לה לולב לכל מסור
ב. ניסוך מים
ב1. משנה סוכה
ד,ח [ט] ניסוך המים שבעה, כיצד: צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים, היה ממלאה מן השילוח; הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו. עלה לכבש ופנה לשמאלו, ושני ספלים של כסף היו שם; רבי יהודה אומר, של סיד היו; אלא שהיו מושחרים, מפני היין. ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין--אחד מעבה ואחד מדק, כדי שיהו שניהם כולים בבת אחת. מערבי של מים, ומזרחי של יין. עירה של מים לתוך של יין, או של יין לתוך של מים--יצא. רבי יהודה אומר, מלוג היה מנסך כל שמונה. ולמנסך אומרין לו, הגבה את ידך--שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם.
ד,ט [י] וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ומניחה בלשכה. נשפכה או נתגלתה, היה ממלאה מן הכיור--שהמים והיין המגולים, פסולים מעל גבי המזבח
ב2. תרגום ירושלמי לבראשית ל"ה/י"ד
ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן- ונסיל עליה ניסוך חמר ניסוך מוי ארום כדין עתידין למעבד בנוי בחגא דמטלייא
ב3. דה"י א' י"א/י"ז-י"ח+ירו' סנהדרין ב/ה
יז וַיִּתְאָו דָּוִיד, וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, מִבּוֹר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. יח וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם מִבּוֹר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ, וַיָּבִאוּ אֶל-דָּוִיד; וְלֹא-אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם, וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַה'
בר קפרא אמר חג היה וניסוך מים והיתר במה היה...
ב4. ספרי במדבר קנ
נאמר הביאו עומר בפסח שתתברך לכם תבואה בשדות, ונאמר הביאו ביכורים בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן אף ניסוך המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה
ב5. תוספתא סוכה ג/ז
א"ר עקיבה אמרה תורה הבא עומר שעורים בפסח שהוא פרק שעורין כדי שתתברך עליך תבואה הבא חטים בכורים בעצרת שהוא פרק אילן כדי שיתברכו עליך פירות אילן הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים] ואומר (זכריה יד) והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם.
ב6. בבלי תענית ב:
דתניא רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר בשני ונסכיהם(במדבר כט) ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים מכאן רמז לניסוך המים מן התורה
ב7. תוספתא סוכה ג/ה
מאימתי מנסכין [אותן] עם איברי [תמיד שכבר היה מעשה בביתוסי] אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן [ונפגמה קרנו של מזבח ובטלה עבודה עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנו עליו כדי] שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו לא [קרן] ולא יסוד [פסול] רבי [יוסי בר'] יהודה אומר אף הסובב.
ב8. קדמוניות היהודים יג
"בימים ההם קשרו היהודים על ינאי המלך קשר ובחג הסוכות בעלות המלך (בתפקידו ככהן גדול) על מזבח הפנימי להקריב עולת החג השליכו עליו רבים מבני העם את האתרוגים אשר בידם, ויחרפוהו ויתנו עליו בקולם: "צא, צא בן חללה! לא לך לגשת אל מזבח השם כי אמך הייתה חללה[3], ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ויט ידו מעל המזבח ויקרא: "חרב, חרב על פרושים!" וישלפו גדודיו שומרי ראשו את חרבותיהם ויהרגו בעם כששת אלפים איש מעדת הפרושים, ויצו המלך לנגוח חומת עץ בבית ה' להבדיל בין חצר העם לבין חצר הכוהנים הפנימי לבל יוסיפו עוד המורדים להרגיזו בבואו לעבוד את עבודת הקודש. גם שכר לו אנשי צבא מבני פיזיציה וקיליקיה להיות תמיד סביב לו ולשמרו בכל אשר ילך"
ב9. סנהדרין ט/ו
הגונב את הקסווה[4], והמקלל בקוסם, והבועל ארמית--קנאין פוגעין בהן...
ג. צדוקים-פרושים
ג1. אבות דרבי נתן פ"ה א' ב
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבוא. אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונים, בדבריו והיו שונים לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו: מה ראו אבותינו לוותר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופרשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות - צדוקים ובייתוסים, צדוקים על שם צדוק, ובייתוסים על שם בייתום
ג2. תוספתא מנחות יג/ד
אבא שאול אומר קורות שקמה היו ביריחו והיו בעלי אגרוף באין ונוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים והקדישום לשמים אמרו לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל העושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקלמוסן אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן אוי לי מבית אלישע אוי לי מקולמוסן אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות[5].
ד. קטורת בקודש הקודשים
ביום הכיפורים
ד1. תוספתא יומא פ"א ה"ח
למה פורש ובוכה מפני שצריך להשביעו למה פורשין ובוכין מפני שצרכו להשביעו ולמה צרכו להשביעו שכבר היה מעשה בביתסי אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ ויצאה ענן הקטרת והרתיע את כל הבית שהיו ביתסין אומרים יקטיר עד שהוא בחוץ שנאמר 'וכסה ענן' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטרת על האש לפני ה' ' הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים אם כן למה נאמר 'וכסה ענן הקטרת' מלמד שנותן בהן מעלה עשן הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה כשיצא אמר לאביו כל ימיכם הייתם דורשין ולא הייתם עושין עד שעמדתי ועשיתי אני אמר לו אע"פ שאנו דורשין ואין אנו עושין שומעין אנו לדברי חכמים תמהני עליך אם תאריך ימים לא שהא שלשה ימים עד שנתנוהו בקברו
ד2. יומא פ"א מ"ה
מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו לעליית בית אבטינס[6] והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין:
ד3. ירו' יומא פ"א ה"א
למה מיתת בני אהרן אמורה בעניין ולא מתו אלא במילואים אמר רבי חייה בר בא בני אהרן באחד בניסן מתו ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישר' כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל
ד4. ספרא אחרי מות פרשה א'
(יט) "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד" כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד אהרן ומצטער אמר יודע אני שכעס עלי המקום בשבילי לא ירדה שכינה לישראל כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל לכך נאמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד.
(כב) דבר אמר כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים שנאמר ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש
(ל"ב) ... מה תלמוד לומר בני אהרן שלא חלקו כבוד לאהרן, נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה, איש מחתתו איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש, תלמוד לומר אשר לא צוה אותם הכניסוה בלא עצה, רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכיריים שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אם כן למה נאמר אשר לא צוה אותם שלא נמלכו במשה רבן, רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
ד5. רמב"ם כלי מקדש פ"ב הלכה ב
אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה מסיני והם שעושין אותה במשקל מכוון, ומוסיפין עמהן בלא משקל מלח סדומית וכפת הירדן, ועשב אחד שמעלה עשן, ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים והוא היה הלכה בידם איש מפי איש.
ד6. ויקרא ט"ז
יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:
(יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:
ד7. יומא נ"ג
תנו רבנן: ונתן את הקטרת על האש לפני ה' (ויקרא טז) - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש? כי בענן אראה על הכפרת - מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה'. אם כן מה תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת - מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומניין שנותן בה מעלה עשן - שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת. הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה.
[1] השתטחות בימי תענית ציבור
[2] אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה (שם, מ"ב:- מ"ג.)
[3] קדושין ס"ו.
[4] כלי לניסוך מים
[5] מקור מקביל בבלי פסחים נ"ז.
[6] תוספתא יומא פ"ב ה"ו
של בית אבטינס היו פקיעין בפיטום הקטרת במעלה עשן ולא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים שהיו מפטמין כיוצא בהן אלא שאין פקיעין במעלה עשן של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה עד הקורות ואחר כך פוסא ויורדת למטה של אלכסנדריין היתה פוסה ויורדת מיד וכשידעו חכמים בדבר אמרו לא ברא המקום את העולם אלא לכבודו שנ' כל פעל ה' למענהו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה