מחלוקות צדוקים ופרושים

מחלוקות צדוקים ופרושים

הושענה רבא תשס"ו, 23.10.05

בסוגריים מופיעים מספרי המקורות

א. חיבוט ערבות

1. מן התורה- שיטת אבא שאול : שתי ערבות- 1 ללולב, 1 למצוות חיבוט ערבות. (א1)
2. הלכה למשה מסיני- שיטת ר' יוחנן . (א2)
3. מנהג/יסוד נביאים- דרגה פחותה מהלמ"מ (א3)

מהו חיבוט ערבות?

1. עיטור במזבח בענפי ערבה גבוהים (א4) (א5)
2. שיטה יחידאית של ר' יונן בן ברוקה- חיבוט חריות של דקל על גבי המזבח.
3. הקפת המזבח תוך שירה והלל- מי מקיף? (א6)

א. כוהנים המחזיקים 4 מינים.

ב. כל ישראל הנכנסים לעזרה (שיטת או"ז, ראבי"ה, רי"צ גיאת) (א7) (א8- כהנים בעלי מומים)

4. נענוע ערבות ע"י כל ישראל, דיון לגבי ברכה, מס' ערבות וגודל ערבה נדרשת (א9)

כשיש מח' נרחבת לגבי מקור המצווה, הדבר מזמין שאלות לגבי אופי המצווה ודיניה

הצעות להסבר המנהגים השונים:

1. זקיפת ערבות במזבח- הלכה למשה מסיני, נטילת ערבות בגבולין ע"י ישראל- מנהג/יסוד נביאים
2. נטילת ערבות בגבולין ע"י ישראל- מנהג בבלי (א10)

מח' פרושים-בייתוסים

1. מקור (א1)
2. במה חלקו הצדוקים: בכל מנהג חיבוט ערבות [היבט עממי] או רק בחיבוט ערבות בשבת [שאלה של קדושה ביום].
3. תגובות העם: תוספתא לעיל (א1), נוכחות העם בר"ה ובחיבוט ערבות במקדש לשם חיזוק מנהג הפרושים (א11)
4. חיבוט בשבת, הו"ר שחלה בשבת:

מצב הבסיס הוא שאין להקיף עם ערבות בשבת ורק הו"ר יצא מן הכלל "כדי לפרסם שהיא [מצוות ערבה] מן התורה. כל הסוגיה עוסקת בהשוואה בין לולב, שנאסר בשבת והותר רק במקדש ביו"ט ראשון שחל בשבת לעומת ערבה שנאסרה אז והותרה בהו"ר שחל בשבת.

א. למה אין מקיימים את המצוה בשבת

ב. מה השתנה בהו"ר: תשובת הגמ'- שליחי בי"ד מביאים את הערבות לבימה"ק לפני השבת (א12)

ג. שיטת ר"י: איך פרסום לערבה מן התורה, הרי דיבר על הלמ"מ?

אולי רצה לרומם את מעמד הערבה לזה של לולב, השוואת מעמדם, ולכך התכוון בדבריו שחיבוט ערבות בשביעי מן התורה.

ד. אולי כל השבוע זה מדברי נביאים אבל בהו"ר זה הלמ"מ.

ב. ניסוך המים

מקור (ב1) :

1. תרגום ירושלמי (ב2)
2. ירו' סנהדרין לגבי דוד המלך (ב3) - שיר של הגששים!
3. שיטת ר' יוחנן: הלמ"מ (א2)
4. שיטת ר"ע: מדברי תורה (ב4,5)
5. שיטת ר' יהודה בן בתירה: רמז מדברי תורה (ב6)

סיבה- קשר מובהק לימות הגשמים המתקרבים

מח' עם הצדוקים (ב7)

א. נגמר רע מאוד (ב8)

ב. דין גונבי כלי הניסוך- מקביל להטמנת ערבות תחת אבנים בשבת (ב9)

ג. מח' פרושים צדוקים/ בייתוסים

במה חלקו?

21 הלכות שנויות במח' עם :

1. צדוקים (7 הל')

2. בייתוסים (5 הל')

3. צדוקים ובייתוסים יחד (9 הל')

לעניינינו:

1. ניסוך מים – צדוקים (סוכה מ"ח:) , בייתוסים תוספתא ג/ טז)

2. חיבוט ערבות- בייתוסים בלבד (תוספתא סוכה ג/א, בבלי מ"ג:)

3. קטורת- צדוקים (יומא י"ט:) , בייתוסים (ירו' יומא א/ה)

רוב הדעות: אין הבדל בין צדוקים ובייתוסים (ג1)

פרצות= כינוי מצמצם יחסית למחלוקת בין הקבוצות השונות.

בייתוס- בית כהונה מפורסם מאוד (ג2)

ההתנגדות לחיבוט ערבות בשביעי של סוכות החל בשבת

האם חלקו באופן מצומצם, רק על חיבוט בשבת (אופ' 1), או שחלקו על עצם המנהג באופן כללי (אופ' 2) ?

אפשרות 1: החמרה בהלכות שבת

אפשרות 2: לצדוקים היתה התנגדות עקרונית למנהג שכזה ולרעיונות שעמדו בבסיסו.עדיין ייתכן שמדובר בגדר וסייג שעשו ע"מ לשמור שבת ואין התנגדות מוחלטת למנהג חיבוט ערבות.

(קישור לסברת שוורץ לגבי קדושה מובנית בשבת עצמה ולעומתה פעולתם של ת"ח, שפעולתם אנושית ומפקיעה קדושת שבת)

אם עמ"י נכנס לעזרה (שיטת ירושלמי (א7)) או שכוהנים בעלי מום נכנסים (בבלי (א8))- מתבררת יותר נק' ההתנגדות של הצדוקים למנהג הנ"ל.

מח' חז"ל על מקור הדין לחיבוט ערבות – אבא שאול חי בסוף ימי הבית ואילו ר"י ור"ע מאוחרים לחורבן. ההדגשה על מקור ישיר מן התורה מצביעה על מאבק קשה מול הצדוקים.

לשאלת המקור יש חשיבות ע"מ להבין איך זה דוחה את השבת ואם זה רק מנהג/יסוד נביאים!

הנמקות חז"ל לניסוך ולחיבוט: "לעשות פרסום לדבר", "לפרסמה שהיא מן התורה"- ויכוח מה נכנס לתוך דברי התורה ומה הוא רק מנהג בעלמא. [ובאמת תבורי שתומך במח' מוקצנת לענין חיבוט מתקשה בדברי ר"י ביחס לפרסום, איך פרסום דוחה שבת?!]

ההתנגדות לניסוך מים על המזבח

מח' חז"ל לגבי מקור המצווה

הצדוקים מסרבים להכיר במצווה עצמה:

1. נימוקים אליטיסטיים המתנגדים למנהג עממי (המשולב בפולחן, שמחה עממית, עירוב מעמדות...)
2. הצמדות לטקסט מקראי- נעדר מן התורה!

מגמות בהלכה הצדוקית

- יש שראו בצדוקים מחמירים לעומת הפרושים. זה רלוונטי בעיקר במושגים כמו טומאה/טהרה, שבת, עונשין. זה לא רלוונטי לגבי קטורת בק"ק ביוהכ"פ, ניסוך מים, חיבוט ערבה בחוה"מ עצמו ולא בשבת.

- יש שטענו שלצדוקים אין תושב"ע (מאמר של אלבק , פלוסר). זה מצב בלתי אפשרי, גם בגלל שרואים שיש להם מסורות מסוימות (לגבי מקום הקטרת קטורת) וגם בגלל שאין טקסטים ללא פרשנות (דוג' קוד נפוליאון!)

הלכות כוהניות- העדפה של מעמד הכוהנים אל מול מעמד העם:

1. שמירה על כה"ג בק"ק מצריכה ענן קטורת.
2. הרחקת העם ובעלי מומים מן העזרה
3. התנגדות למנהגים פופולריים.

סיבה השקפתית-

1. שיטה הלכתית ריאלית, כהונה כמעמד טבעי ולא נרכש.

סיפור העירוב בשטרסבורג.

גישה ריאליסטית- יש אמיתות טבעיות, מושגים אובייקטיביים בעולם. רעל הוא תמיד רעל, גם אם כלל לא התכוונתי לשתות אותו. כך חזיר הוא טמא באופן טבעי- אובייקטיבי, למשל.

תפקידי שלוחי ה', הפרשנים, הוא לגלות מה היא המציאות האובייקטיבית, ע"מ שנוכל לדעת ממה להישמר ומה לעשות.

גישה נומינליסטית (שיום- nomen)- אין מציאות אובייקטיבית, קביעות עובדתיות הן בעצם ביסודן חקיקה ואין מצב של חוק טבעי.

שוורץ-דגש בראיית העולם, מה טבעי למציאות ומה היא חקיקה חיצונית.

2. קדושה דינמית מול קדושה סטטית- מה שדינמי עלול להיות פגיע ולכן יש לשמור עליו. הגישה אל הקודש היא מדודה וזהירה ולא כל אחד ראוי לגשת. מה שניתן לעם כקדוש מצריך זהירות ושמירה קפדנית. הפרושים תפסו את הקדושה כסטטית, הא-ל הרבה פחות פגיע ממה שתופסים אותו הצדוקים וכך גם זמנים ומקומות קדושים.

- קדושה סטטית- פועל יוצא של תפיסה שאדם במעשיו יכול לגרום לשינוי בטבע הבריאה, בקיום

ריאלי של משהו ביקום.

- קדושה סטטית- פועל יוצא של תפיסה הרואה ביחסי הא-ל והאדם רק מערכת של חוק, שכר ועונש.

רגב – מושגים מעולם אנתרופולוגיה, שנוגעים גם הם בחלקם לראיית המציאות ולבחינת העולם, תוך מתן דגש על מושגי קדושה, אלוהות וכו'.

לעומתם: הרב ברנדס והרב גורן- דגש על תפקיד האדם בעולמו של הקב"ה

ד. קטורת בקודש הקודשים ביום הכיפורים

חשד בכה"ג: יומא פ"א מ"ה + תוספתא פ"ב ה"ו : פורשים ובוכים מפני החשדות

החשד- מנהג בייתוסים להקטיר בחוץ (תוספתא פ"א ה"ח) (ד1)

ההשבעה הינה חלק מהותי, שהשתמר במרכזיותו עד לתקופת המשנה. זה לא קשור רק לבעיית הבייתוסים הייתה זמנית, רק בסוף ימי מלכות חשמונאים.

ההשוואה למות בני אהרן: שבועה לשמוע לחכמים= לא נטלו עצה מרבותיהם (ויק"ר פר' כ')

חלק מהמאבק עם כתות כפרו בסמכות פרשנית של חז"ל. (ד3)

עדיין- למה סמכות חז"ל קשורה לקטורת?

ביוהכ"פ- הזאת דמים מכפרת ולא הקטורת: ט"ז/יד-יז, י"ח-כ.

הזאה ככלי כפרה- גם חטאת (פרק ד'), במצורע (פרק י"ד), פרה אדומה (במדבר י"ט), לעתיד

לבוא (יחזקאל ל"ו,כ"ה)

"בענן אראה על הכפורת"- וכסה ענן הקטורת

דמיון למעמד הר סיני ומעמדות קודמים- "והר סיני עשן כולו", "וירד ה' בענן", יחזקאל א'.

ענן כסמל לשכינה אלוקית

מה עשו נדב ואביהוא- א. עצם המעשה- אש זרה (מכילתא דמילואים א,כב)

ב. המעשה נכון אך לא נטלו עצה מרבם- (שם, א לב) (ד4)

מסקנה: א. קטורת היא תנאי בסיסי להשראת שכינה

ב. יש דרך מיוחדת שבה מקטירים קטורת. יש צורך ב'עצת רב'

דרישה למעלה עשן בקטורת יו"כ- יומא נ"ג, תוספתא פ"ב ה"ו

לדברי הכל: יש למלא את הבית בעשן קטורת.

נק' המח': צדוקים- הכניסה נעשית עם מחתה עשנה

פרושים- מעשה הקטרה יעשה בק"ק. מצריך שימוש במעלה עשן כדי למלא מיידית את

הבית בעשן. חידוש עצום: הוספת סממן לתוך רשימה סגורה! (ד 5,6,7,)

יסודות המח'- תוספתא פ"א ה"ח.

צדוקים: ה' שוכן בערפל, ריחוק גמור של השכינה מהעם, שלילה גמורה של מעשה בני

אהרן, אין הבאת אש הדיוט . קשר לצמצום היצירה האנושית גם בתושב"ע.

פרושים: יש הבאת אש של הדיוטות, כמו שהיו אמורים לעשות נדב ואביהוא. המשגה

הוא בהעדר הכוונה ראויה. יש עמידה ישירה לפני ה', עוד קודם ליצירת ההגנות של הקטורת.

הרב ברנדס + הרב גורן: יסוד המח' בתפקיד האדם אל מול האל. האם יש לאדם כוח עמידה מסוים אל מול האל, האם יש לאדם כח בהשראת שכינה, האם יש לאדם כח לפעול בתוך העולם, כפי שחקק וקבע אותו האל.

יוהכ"פ- עמידה ישירה וגלויה אל מול הקב"ה, השראת שכינה ע"י פעולת האדם ולא כפעולה אוטומטית הקיימת בקודש הקודשים.

ניסוך המים וחיבוט ערבות- פעולה אנושית לשם הורדת גשמים.

מושגים מטאורולוגיים אינם צפייה וחיזוי כמו בכללים פיזיקליים או כימיים. שם מדובר בהכרחיות, פעולה קבועה באופן מדויק מראש. במטאורולוגיה מדובר על חיזוי, קריאת נתונים והשערות על בסיס אירועי עבר.

נס הוא חריגה מכללי הטבע אותם קבע הקב"ה (בקיעת הים, מכות מצרים). ירידת גשמים הופקעה מכללי הטבע ואותה "השאיר" הקב"ה אצלו :

"אמר ר' יוחנן ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים מפתח של גשמים דכתיב (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו"

שיטת הצדוקים: גם טבע הגשם הוא במסגרת עולם הטבע הקבוע וההכרחי.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. (בראשית ח/כ"א-כ"ב)

שיטת הפרושים היא כי ניתן לפעול בעולם ובייחוד הדבר ניכר בחג סוכות בו נידונים על המים.

מחלוקות רלוונטיות	אייל רגב- דינמי/ סטטי	דניאל שוורץ- ריאלסטי/נומינליסטי	הרב ברנדס- פעולת האדם בהשראת שכינה ובפעולת האל בעולם	הרב גורן- טבע הכרחי אל מול מע' שכר ועונש חוקתית
יוהכ"פ	קדושת ק"ק פגיעה, זהירות בשמירת מקדש וקודשיו	ניתן "לראות" את הא-ל, ממשות כלשהי של מציאות הקב"ה	אין לאדם לעשות פעולות אנושיות לשם השראת שכינה, השכינה מנותקת מן האנושות	עשן מייצג את הטבע, את כוחות ההכרח בהם ברא הקב"ה את העולם. רק כך יש לבוא לפניו ולא להציג פעולה אנושית
ערבה בשבת	סילוק עמ"י ובעלי מומים מן העזרה, שמירה על קדושתה של השבת	א. בשבת יש חלות קדושה העומדת בפני עצמה ואף גורם אנושי לא יכול למעט בו. ת"ח המביאים את הערבות ממוצא הם פתרון רק לשיטת הפרושים, המעניקים כוח לציבור החכמים לקבוע חוקים. ב.עולם הגשמים אינו תלוי שכר/עונש,
ניסוך מים	מעמד בעייתי של שמחת בית השואבה, פעילות שאינה כתובה בתורה ע"ג המזבח= פגיעה במזבח		אין פעולה אנושית של חידוש בתורה לשם השגת מטרה רוחנית כזו או אחרת.

מחלוקות צדוקים ופרושים - דף מקורות

מחלוקות צדוקים ופרושים

ליל הושענה רבא תשס"ו

א. חיבוט ערבות בימי הסוכות

א1. תוספתא סוכה

ג,א לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו [מעשה וכבשו עליה בייתוסין אבנים גדולים מערב שבת הכירו בהם עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת] לפי שאין בייתוסין מודים שחבוט ערבה דוחה שבת.

ג,ב ערבה הלכה למשה מסיני אבא שאול אומר מן התורה שנאמר וערבי נחל [שתים ערבה ללולב וערבה למזבח] רבי אליעזר בן יעקב אומר כך היו אומרין ליה וליך המזבח ליה וליך המזבח

א2. ירושלמי פ"ד ה"א

ר' זעירה ר' אילא ר' יסא בשם ר' יוחנן ערבה הלכה למשה מסיני. ודלא כאבא שאול דאבא שאול אומר ערבה דבר תורה. וערבי נחל שתים. ערבה ללולב וערבה למקדש. רבי בא ר' חייה בשם ר' יוחנן ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ודלא כר' עקיבה דרבי עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה. בשני ונסכיהם. בששי ונסכיה. בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם מים.

א3. בבלי סוכה מ"ד.

אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים... שכחום וחזרו ויסדום

א4. משנה סוכה ד:ט

ד,ה מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר, אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא. אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים.

ד,ו וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת, ומניחים אותן בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמושו. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, חרייות של דקל היו לוקטין וחובטים על גבי המזבח; אותו היום נקרא יום חיבוט חרייות. [ז] מיד התינוקות היו שומטין את לולביהן, ואוכלים את אתרוגיהם.

א5. בבלי סוכה מ"ה.

תנא רבות וארוכות וגבוהות אחד עשר אמה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה... אמר רבי אבהו מאי קראה שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח (תהילים קיח)

א6. שם, מ"ג:

איתיביה אביי בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום שבע פעמים מאי לאו בערבה לא בלולב והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בערבה א"ל הוא אמר לך בערבה ואנא אמינא בלולב אתמר ר' אלעזר אומר בלולב רב שמואל [בר נתן] אמר ר' חנינא בערבה וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בערבה

א7. אור זרוע הל' סוכה ולולב סי' שט"ו

ותימה לי שעתה ישראל [נהגו] להקיף זכר למקדש והלא הקפה במקדש לא היתה כ"א בכהנים... ומצאתי סמך למנהגנו דאמר בירושלמי בשמעתין כיצד סדר הקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהן בידיהן ימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית ומקיפין הקפה אחת ואותו היום מקיפין שבע פעמים. הרי ראיה וסמך למנהגינו שהיתה הקפה בישראל וישראל היו מקיפין ... ונראה בעיני דלא פליגי ירוש' וגמ' דידן אלא תרוייהו [ס"ל] שהיתה הקפה בישראל והיו ישראל נכנסין בין האולם ולמזבח ומקיפין והיא הראיה מרשב"ל דכהן בעל מום זר הוא לענין זה שאסור ליכנס כל השנה בין האולם ולמזבח עתה מות' בעבור מצות הקפ' והאי דנקט כהני' בעלי מומין משום שהם שנוין במסכת כלים שהן אסורין ליכנס שם כל השנה כולה ולאו דוקא נקט כהן בעל מום ותדע דה"ה הוה מצי למימר פרועי ראש דאינהו נמי אסירי אלא לאו דוקא בעל מום וכן נמי לענין ישראל לאו דוקא נקט כהן אלא ה"ה [ישראל] והא דקתני בברייתא והביאום וזקפום יש לפר' והביאום כהנים וישראלי' וזקפום והיינו נמי דשלוחי ב"ד מייתו לה מע"ש ולמחר היתה מצות הקפה גם בישראל ומ"מ הואיל ושלוחי ב"ד מתעסקים בה ליכא למגזר משום דרבה כך נ"ב אני המחבר

א8. בבלי סוכה מ"ד.

אמר ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה...

א9. ירו' סוכה ד/ג

רבי זעירא שלח שאיל לר' דניאל בריה דרב קטינא שמעת מאביך טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה ויש לה שיעור. אתא רבי אייבו בר נגרי בשם רב חונה ואמר טעמא טעונה ברכ' וניטלת בפני עצמה ויש לה שיעור לא שמעתי. תמן אמרין רב ששת ורב נחמן בר יעקב חד אמר ד' בדין עלין וחורנא אפילו בד אחד

א10. ירו' סוכה ד/א

ר' יוחנן אמר לרבי חייה בר בא בבלייא תרין מילין סלקון בידיכון מפשיטותא דתעניתא[1] וערובתא דיומא שביעייא

א11. ירו' ר"ה ד/ח

א"ר יונה כתיב (ישעיהו נח) ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה

א12. בבלי סוכה מ"ג:

ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה אי הכי לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה לולב גזרה משום דרבה[2] אי הכי ערבה נמי נגזור ערבה שלוחי בית דין מייתי לה לולב לכל מסור

ב. ניסוך מים

ב1. משנה סוכה

ד,ח [ט] ניסוך המים שבעה, כיצד: צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים, היה ממלאה מן השילוח; הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו. עלה לכבש ופנה לשמאלו, ושני ספלים של כסף היו שם; רבי יהודה אומר, של סיד היו; אלא שהיו מושחרים, מפני היין. ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין--אחד מעבה ואחד מדק, כדי שיהו שניהם כולים בבת אחת. מערבי של מים, ומזרחי של יין. עירה של מים לתוך של יין, או של יין לתוך של מים--יצא. רבי יהודה אומר, מלוג היה מנסך כל שמונה. ולמנסך אומרין לו, הגבה את ידך--שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם.

ד,ט [י] וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ומניחה בלשכה. נשפכה או נתגלתה, היה ממלאה מן הכיור--שהמים והיין המגולים, פסולים מעל גבי המזבח

ב2. תרגום ירושלמי לבראשית ל"ה/י"ד

ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן- ונסיל עליה ניסוך חמר ניסוך מוי ארום כדין עתידין למעבד בנוי בחגא דמטלייא

ב3. דה"י א' י"א/י"ז-י"ח+ירו' סנהדרין ב/ה

יז וַיִּתְאָו דָּוִיד, וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, מִבּוֹר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. יח וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם מִבּוֹר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ, וַיָּבִאוּ אֶל-דָּוִיד; וְלֹא-אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם, וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַה'

בר קפרא אמר חג היה וניסוך מים והיתר במה היה...

ב4. ספרי במדבר קנ

נאמר הביאו עומר בפסח שתתברך לכם תבואה בשדות, ונאמר הביאו ביכורים בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן אף ניסוך המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה

ב5. תוספתא סוכה ג/ז

א"ר עקיבה אמרה תורה הבא עומר שעורים בפסח שהוא פרק שעורין כדי שתתברך עליך תבואה הבא חטים בכורים בעצרת שהוא פרק אילן כדי שיתברכו עליך פירות אילן הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים] ואומר (זכריה יד) והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם.

ב6. בבלי תענית ב:

דתניא רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר בשני ונסכיהם(במדבר כט) ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים מכאן רמז לניסוך המים מן התורה

ב7. תוספתא סוכה ג/ה

מאימתי מנסכין [אותן] עם איברי [תמיד שכבר היה מעשה בביתוסי] אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן [ונפגמה קרנו של מזבח ובטלה עבודה עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנו עליו כדי] שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו לא [קרן] ולא יסוד [פסול] רבי [יוסי בר'] יהודה אומר אף הסובב.

ב8. קדמוניות היהודים יג

"בימים ההם קשרו היהודים על ינאי המלך קשר ובחג הסוכות בעלות המלך (בתפקידו ככהן גדול) על מזבח הפנימי להקריב עולת החג השליכו עליו רבים מבני העם את האתרוגים אשר בידם, ויחרפוהו ויתנו עליו בקולם: "צא, צא בן חללה! לא לך לגשת אל מזבח השם כי אמך הייתה חללה[3], ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ויט ידו מעל המזבח ויקרא: "חרב, חרב על פרושים!" וישלפו גדודיו שומרי ראשו את חרבותיהם ויהרגו בעם כששת אלפים איש מעדת הפרושים, ויצו המלך לנגוח חומת עץ בבית ה' להבדיל בין חצר העם לבין חצר הכוהנים הפנימי לבל יוסיפו עוד המורדים להרגיזו בבואו לעבוד את עבודת הקודש. גם שכר לו אנשי צבא מבני פיזיציה וקיליקיה להיות תמיד סביב לו ולשמרו בכל אשר ילך"

ב9. סנהדרין ט/ו

הגונב את הקסווה[4], והמקלל בקוסם, והבועל ארמית--קנאין פוגעין בהן...

ג. צדוקים-פרושים

ג1. אבות דרבי נתן פ"ה א' ב

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבוא. אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונים, בדבריו והיו שונים לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו: מה ראו אבותינו לוותר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופרשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות - צדוקים ובייתוסים, צדוקים על שם צדוק, ובייתוסים על שם בייתום

ג2. תוספתא מנחות יג/ד

אבא שאול אומר קורות שקמה היו ביריחו והיו בעלי אגרוף באין ונוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים והקדישום לשמים אמרו לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל העושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקלמוסן אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן אוי לי מבית אלישע אוי לי מקולמוסן אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות[5].

ד. קטורת בקודש הקודשים

ביום הכיפורים

ד1. תוספתא יומא פ"א ה"ח

למה פורש ובוכה מפני שצריך להשביעו למה פורשין ובוכין מפני שצרכו להשביעו ולמה צרכו להשביעו שכבר היה מעשה בביתסי אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ ויצאה ענן הקטרת והרתיע את כל הבית שהיו ביתסין אומרים יקטיר עד שהוא בחוץ שנאמר 'וכסה ענן' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטרת על האש לפני ה' ' הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים אם כן למה נאמר 'וכסה ענן הקטרת' מלמד שנותן בהן מעלה עשן הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה כשיצא אמר לאביו כל ימיכם הייתם דורשין ולא הייתם עושין עד שעמדתי ועשיתי אני אמר לו אע"פ שאנו דורשין ואין אנו עושין שומעין אנו לדברי חכמים תמהני עליך אם תאריך ימים לא שהא שלשה ימים עד שנתנוהו בקברו

ד2. יומא פ"א מ"ה

מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו לעליית בית אבטינס[6] והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין:

ד3. ירו' יומא פ"א ה"א

למה מיתת בני אהרן אמורה בעניין ולא מתו אלא במילואים אמר רבי חייה בר בא בני אהרן באחד בניסן מתו ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישר' כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל

ד4. ספרא אחרי מות פרשה א'

(יט) "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד" כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד אהרן ומצטער אמר יודע אני שכעס עלי המקום בשבילי לא ירדה שכינה לישראל כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל לכך נאמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד.

(כב) דבר אמר כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים שנאמר ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש

(ל"ב) ... מה תלמוד לומר בני אהרן שלא חלקו כבוד לאהרן, נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה, איש מחתתו איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש, תלמוד לומר אשר לא צוה אותם הכניסוה בלא עצה, רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכיריים שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אם כן למה נאמר אשר לא צוה אותם שלא נמלכו במשה רבן, רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

ד5. רמב"ם כלי מקדש פ"ב הלכה ב

אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה מסיני והם שעושין אותה במשקל מכוון, ומוסיפין עמהן בלא משקל מלח סדומית וכפת הירדן, ועשב אחד שמעלה עשן, ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים והוא היה הלכה בידם איש מפי איש.

ד6. ויקרא ט"ז

יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:

(יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:

ד7. יומא נ"ג

תנו רבנן: ונתן את הקטרת על האש לפני ה' (ויקרא טז) - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש? כי בענן אראה על הכפרת - מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה'. אם כן מה תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת - מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומניין שנותן בה מעלה עשן - שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת. הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה.

---

[1] השתטחות בימי תענית ציבור

[2] אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה (שם, מ"ב:- מ"ג.)

[3] קדושין ס"ו.

[4] כלי לניסוך מים

[5] מקור מקביל בבלי פסחים נ"ז.

[6] תוספתא יומא פ"ב ה"ו

של בית אבטינס היו פקיעין בפיטום הקטרת במעלה עשן ולא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים שהיו מפטמין כיוצא בהן אלא שאין פקיעין במעלה עשן של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה עד הקורות ואחר כך פוסא ויורדת למטה של אלכסנדריין היתה פוסה ויורדת מיד וכשידעו חכמים בדבר אמרו לא ברא המקום את העולם אלא לכבודו שנ' כל פעל ה' למענהו